צרת בלפור

מעת לעת במשך השנים מנשבת לפתע בריזה המרחיבה את הנחיריים ואת הלב: הממשל האמריקני יעשה לנו את העבודה, האיחוד האירופי יגאל אותנו מהצרה, המשטרה תבליח ותבריק, ויותר מכל - היועץ המשפטי לממשלה יחלץ עבורנו את השד מהבקבוק, כלומר מהאקווריום.

יועצים משפטיים לממשלה הם קנדידטים קבועים לתליית תקוות. להרף עין, בתחילת קדנציה, הם מבטחה ומעוזה של האופוזיציה. צור ישראל וגואלו. היועץ הקודם, יהודה וינשטיין, לא סילק את נתניהו. אני מנחש שגם הנוכחי לא יעשה זאת. אביחי מנדלבליט הוא איש חכם ובעל ניסיון. הוא מכיר מקרוב, על בשרו, את יכולות המשטרה, גם כשהיא מקימה שני צוותים לאותה חקירה.

כמו לאחדים מבכירי הצמרת הביטחונית, גם לו נגרם עוול קשה בפרשייה שכונתה לפני שנים בשם התוהה והמטעה "הרפז". מנדלבליט למד שהמשטרה כמוה כסכין המסוגל לחתוך עוגה בעלת שכבה אחת בלבד. כשהסכין נאלץ לחתוך עוגה תלת-שכבתית, שיש לה גם שכבה פוליטית וגם שכבה ביטחונית, הוא נשבר. במקרים כאלה היחידה לא חותכת ולא מפענחת. היחידה נקראת הרי להב 433 ולא להב משונן. אבל זה שווה מאמר נפרד.

אפשר להעריך שכל הפרשיות - הצוללות, ספינות השטח והמספנה, אירועי ארי הרו ואודליה כרמון - לא יביאו את נתניהו לחדר החקירות. ישנה פרשייה אחת, שעליה אנחנו מדווחים מראשית ספטמבר מבלי שנדע את פרטיה, שעודנה בבחינת "האפיק היחיד של מים חיים". אין לדעת כיצד היא תסתיים. לעומת זאת, סיפור מעונות ראש הממשלה של הגברת נתניהו וסייעניה אמור להתכנס לתיק פלילי. אז יסנגרו המסנגרים שמדובר בסך הכל בחמדנות קטנה של דברים קטנים. תאווה בלתי נשלטת לזוטות בלתי נתפסות.

לפני שנים פורסם ספר פוליטי מעניין ומקורי בשם "מהפכים", מאת העיתונאי אברהם שוויצר. הספר ניסה להסביר את תופעת חילופי השלטון. הוא קבע שסדר-יום לאומי הוא בעל תוחלת חיים מוגדרת ותאריך תפוגה. סדר-היום הלאומי חי כל עוד מתקיים מתאם בין צרכים לפתרונות. הוא קורס כשהצרכים דורשים מענה חדש שאיננו ניתן.

גם אנשי ימין, מצביעי הליכוד ופעיליו, מסכימים שנתניהו גמר את הסוס, שהסוס גמר אותו, ששניהם גמרו את הדרך. מה הוא עושה? ממציא סוס. בבחירות הבאות הוא ירכוב על התקשורת והשמאל. האמת שאין כבר שמאל, וככל שהוא מצטמק ההסתה נגדו גוברת. ההסתה נגד השמאל מזכירה מקומות שונים בעולם שבהם אין כבר יהודים אך יש אנטישמיות.

נותרה התקשורת. התגובות הפרועות שלו, הכניסות האישיות הגסות, התלונות התוקפניות. עם מה ומי מתעסק ראש ממשלת ישראל? הרי רק באחרונה מיהר לכתוב פוסט משתלח על תקשורת השותקת נוכח ערבים שאנסו צעירה לוקה בנפשה. למחרת התברר שלא היה ולא נברא. עלילה זו הייתה.

בקדנציות המרובות שלו התבצע ומתבצע קציר איברים במדינה ובמוסדותיה. הדרדור לעבר דו־לאומיות ואפרטהייד. יוקר המחייה. מצוקת הדיור. שירותים חברתיים מתנוונים. ולא פחות חשוב מאלה, ואולי יותר - צפצוף על עליונות המשפט, על הממלכתיות, על כללי המשחק. נושאי דגל התקינות היחידים בקואליציה הם השר משה כחלון וח"כ בני בגין.

סיפור עמונה מדגים מנהיגות רועדת כעלה נידף. 41 משפחות מתגוררות בעמונה. רבות מהן הצטיידו בשקט בבתים חלופיים באתר אחר. אחרות הפחידו את יושב ראש הוועד, אביחי בוארון, שהפחיד את בנט, שהפחיד את נתניהו. כך הגענו לחוק ההסדרה, המהווה סטייה היסטורית ממדיניות בת 50 שנים, מרביתן תחת ממשלות הליכוד. במו פיו הזהיר נתניהו שחוק ההסדרה עלול להביא את בכירי המדינה להאג. אבל למי אכפת, האג שמאג, העיקר שנמשיך להתגורר בבלפור. גם אם לצורך כך נצטרך להפוך את המדינה ללונה-פארק, לייצר סוסים מדומים ואטרקציות לילידים.

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חדשות ערוץ 2

המאמר מתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות"