ערן צור, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי, הוציא אלבום חדש בשם "המסלול המואר". לרגל המאורע תפסנו אותו לשיחה על חברים, אלכוהול, טאטו, כרמלה גרוס ואגנר והגעגועים (שאין לו) לניינטיז. במשחק אסוציאציות של אל"ף־בי"ת, הוא חושף מה יחסו לאינטרנט, מוות, סיגריות, פוליטיקה וגם למה הוא חושב שיונה וולך היתה מגיעה ל"האח הגדול VIP"
א' ב' רוק. ערן צור(צילום: שרון דרעי)
"יש לי שני בנים, אחד בן 15 השני בן 11. הגדול כבר בגיל ההתבגרות. יש לו מן סרקזם כזה כמעט על כל דבר, לפעמים זה גם מקשה. שניהם כבר הולכים לכיוון של מוזיקה ודרמה. אשתי, אביטל, היא זו שיותר דחפה לכיוון הזה. אני אמביוולנטי, כי מצד אחד אני מכיר את קשיי המקצוע, ומצד שני אני יודע שזה כיף לעשות את זה. אני לפעמים מנגן איתם, גם ג'אמים. קווינז אוף דה סטון אייג' היא הלהקה המרכזית בבית כרגע. יש להם טעם טוב, בטח מה".
"שיר שבעצם התחיל בפינגווינים ובמועדונים האפלים של אותה תקופה. הוא משך אז את תשומת לב התקשורת, העלה ביקורת וגם קצת סימני שאלה. אני לא חושב שהייתי כותב ככה היום. יש גם נאיביות בצורה שהסתכלתי אז על הנושא הזה, של האנס הזה שמחכה בחצרות וברחוב. כשאתה עובר את השנים אתה רואה שזה קורה הרבה יותר תוך כדי היכרויות של אנשים, בילוי משותף או יחסי מרות, לאו דווקא זר שמחכה ברחוב. הרוב המוחלט של המקרים האלה כפי שאנחנו יודעים היום קורה דווקא מול אנשים שמכירים".
"לפעמים אני חושב על הגיל, זה בלתי נתפס לעבור את ה־50 הזה. זה זר לי מצד אחד, ומצד שני אני גאה שהגעתי למקום הזה. ראיתי חברים שכבר לא איתנו. חיים זה לא דבר פשוט ואדם צריך לטפוח לעצמו על השכם. איפה אני מרגיש את הגיל? כשאני מלמד ברימון, נגיד, יש שם צעירים וצעירות בני 20 וקצת".
"יש להם טעם טוב". ערן צור עם הבנים, טומי וליאם(צילום: יובל אראל)
"הפעם האחרונה שבאמת השתכרתי היתה לפני ארבע או חמש שנים. אני פחות טיפוס של אלכוהול, היו שנים ששתיתי יותר. אני כזה קטן ולא מהזללנים הגדולים, אז אם אני שותה הרבה, זה לא עושה לי טוב. ואני לא מדבר על השכרות בראש, אלא מדבר יותר על האיברים הפנימיים. לפעמים אני שותה דרינק לפני הופעה או שוט אחרי. בתקופה הזו אני שותה וויסקי, היו שנים שהעדפתי את השקופים, כמו וודקה. בקיץ הישראלי אני מעדיף רוזה, אני חושב שזה מאוד מתאים".
"זה האלבום האחרון שעשיתי אז יש לדבר הזה תמיד קדימות ועדיפות. אני מקבל עליו פידבקים טובים וזו הרגשה טובה. קראתי ביקורת ב'הארץ' של מבקר שאני לא כל כך מבין אותו. אני רואה מה הוא כותב עליי בשנים האחרונות וזה תמיד ספקני ושלילי. מחפש לבקר ולהמעיט. אני מרגיש שהביקורת שלו יותר עצמית מאשר עליי, כי כל הביקורות האחרות טובות ומשבחות. הוא ראה אותי באחת ההופעות הראשונות שלי, באיזה חור בנווה צדק, ונורא התלהב. שם הוא הגיע למקסימום ההתלהבות שלו ממני. הוא חוזר לרגע הזה משווה את זה לשם, אבל עברו כמעט 30 שנה מאז".
2016 אוטוטו נגמרת - הצביעו והשפיעו עכשיו בסקרי סוף השנה שלנו:
"היא הראשונה שדרכה נכנסתי לשירה. היא המשוררת הראשונה שקראתי, ומהבחינה הזו אני חייב לה את האהבה שיש לי לשירה, להלחנת שירה. היא היתה דלת מאוד נוחה לזה, קראתי באיזה מקום מישהו שכתב שהוא שמח שהיא לא חיה היום, כי היא היתה דמות כזו צבעונית וקשורה למדיה, שהיינו אולי מוצאים אותה ב'האח הגדול VIP' או באיזה פורמט כזה שהיה מקשה עלינו ליהנות מהכתיבה שלה".
"יש לי זקן. זקנקן. הוא לא בולט, אבל אצל גברים האפשרות הזו לגדל שיער על הפנים כדי לכסות כל מיני דברים שאתה לא רוצה שיראו זה יתרון על פני נשים שצריכות למרוח מייק־אפ. זה מסתיר צלקת, נפלתי במדרגות בבית הספר כשהייתי ביסודי, יש לי את הסיבות שלי לגדל. חברים שלי מגדלים זקנים גדולים, שלומי שבן מסתובב עם זקן כבר איזה שנה־שנתיים, זה חזר לאופנה. אני לא מתכוון לגדל זקן מלא, אני לא חושב שזה מתאים לי".
חברה שלו. עם רונה קינן (צילום: שרון דרעי)
"החברים הטובים שלי בתחום הם שלומי שבן, אלי דג'יברי, רונה קינן. גם קורין אלאל חברה יקרה, שלא ראיתי אותה המון זמן אבל אראה אותה בקרוב, וגם בלי להיפגש יש בינינו טלפתיה. יש לי חברים טובים במוזיקה. כשאתה נשוי והורה לילדים אתה הרבה בבית, וכשאתה יוצא אז אתה יוצא לנגן. ואז חברים שלך הם - מתוקף העניין הזה - אנשים שאתה עובד איתם. אני משתמש במילה הזו, 'עבודה', וזה נכון שיש את הממד הפיזי של עבודה. אבל כשמתחילים לעוף עם הצלילים זה לעוף ביחד. אז יש בזה משהו מחבר. אתה לא צריך הרבה מילים לחברות איתנה. אתה לא צריך לתמלל אותה, היא נמצאת גם בלי שמדברים".
"להקה ראשונה זה כמו אהבה ראשונה, כמו לגמור בפעם הראשונה. זה כל מיני דברים של פעם ראשונה כאלה. מצד אחד אתה בא לזה תמים ולא יודע איך דברים קורים ומצד שני אתה חווה את החוויה הכי חזק שאי פעם חווית. אני לא מתגעגע במיוחד, אבל אני זוכר את זה באהבה. המרחק היום בין להקות מועדונים של סצנה תל אביבית לבין המיינסטרים גדל מאוד מאז, אז לך תדע מה היה קורה אם היינו מנגנים היום. היינו אולי הדליינרים באינדינגב, אבל היינו מנסים כנראה לצאת החוצה, לחו"ל".
"אני רואה המון דברים ביוטיוב, זה דבר מאוד חזק. כמי שמוציא שירים, אני יכול להגיד שזה גם שינה את החוקים של המשחק. הוצאתי את השיר 'המסלול המואר' והוא ביוטיוב עם צילום שלי, תמונה של הסינגל. הוא הגיע ל־120 אלף צפיות בחודשיים וחצי שהוא בחוץ. לעומת זאת, את השיר 'לב עם מעקה' הוצאנו עם קליפ מאוד יפה, והוא באזור של 1,000־2,000 צפיות. זה הגיע למצב שאם אתה מוציא קליפ לשיר או לא, זה בכלל לא מעיד על התפוצה של השיר אחרי, בגלל שהרבה אנשים שומעים את השיר ברקע ונכנסים לחלונות אחרים במחשב. זה קצת מציב סימני שאלה לגבי עבודה עם קליפים, תקציבים וכמה זה חשוב".
"לא רואה את כרמלה גרוס ואגנר חוזרת להופיע"(צילום: עידו ארז)
"כרמלה זו השכנה מלמעלה בבית הילדות שלי, איפה שגדלתי עד גיל 10. היא היתה עושה ספונג'ה בכל יום ב־5:00 לפנות בוקר, מקישה על התקרה מעל החדר של הוריי. היא העירה אותם תמיד שעה־שעה וחצי לפני השעה שהם היו צריכים לקום בה, וזה היה נורא מרגיז. במיוחד את אבא שלי. השם שלה היה חוזר בבית בלי סוף, בנימה של השמצה, וזה נשאר לי. לגבי כרמלה הלהקה - פה הרגשתי שזה הזמן שלי לתפוס את מקום הזמר־כותב שהוא סוג של מרכז הלהקה. אני מתגעגע להרגשה של הופעות מסוימות ברוקסן, לכוח שהיה בזה ולגודל. אני רואה להקות מהדור הזה, מוניקה סקס, איפה הילד או הקספרים שעושות את זה ועוד מופיעות היום. אני לא רואה את כרמלה עושה את זה".
"לסתיו שפיר (המחנה הציוני). בגלל סתיו וגם בגלל מרב מיכאלי ושלי יחימוביץ'. אני רואה בחבורה הזו את הדור הבא של האנשים שישחקו במגרש הפוליטי־מדיני. היא היתה סטודנטית שלי ברימון סמסטר אחד, ואני מאוד מעריך את הקצת שהיא לקחה ואת הצורה שהיא מתבטאת. אבל אלה שמעליה מאוד אכזבו אותי ועדיין מאכזבים, אז אני שואל את עצמי שאלות על הבחירה הזו. אבל מה שחשוב לי זה הדור הבא, כי הדור הזה כבר אבוד. שלטון יחיד של המון שנים. זה דבר שהפך להיות איזו מן אקסיומה כזו, עובדה שצריך לחיות איתה. אז האפשרות היא להסתכל הרבה קדימה".
"השוק הגדול היה כשבואי הלך, כי זה היה אאוט אוף דה בלו. לא ידעו שהוא חולה ושהוא כבר קרוב לסוף שלו. זו כאפה מאוד גדולה. זה הכה אותי בבוקר כשקמתי לדבר הזה. כמו המון אנשים שהם חברים שלי, שאני יודע שזה כאב. המוות של לאונרד כהן גם כאב לי והתאבלתי, אבל אצלו זה נראה לי הרבה יותר טבעי. הדור הראשון של המייסדים של הרוק הולך לעולמו מצד אחד זה נורא כואב מצד שני זה תהליך טבעי ואתה יודע שככה זה. אתה מבין שאתה כבר לא ילד והזמן עובר. גם לך יבוא הרגע הזה, והוא לא כזה רחוק".
"השוק הגדול היה כשבואי הלך"(צילום: gettyimages)
"האינתיפאדה הראשונה, יצחק שמיר וכל מלחמת המפרץ. היתה הרגשה מאוד ברורה בארץ שזה מגיע למין קצה, סוף של תקופה של אנשים. רבין לקח את הבחירות, הלך לאוסלו ולחץ את היד לערפאת, והיה איזה חלון זמן קצר מאוד שהיה נדמה שהסכסוך הולך להיגמר. זה גם לפריחה מאוד גדלה בכל השדות - הכלכלי, הפוליטי והתרבותי".
"הפסקתי וחזרתי. אם דיברנו קודם על לאונרד, בראיון האחרון שלו הוא עישן. שאלו אותו, 'רגע, לא הפסקת?' אז הוא אמר 'יש אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם'. זו תשובה מעולה גם בהקשר שלי. הפסקתי לאיזשהו זמן, בעזרת הכדור הזה שנתנו אז. אבל לעומת זאת נהייתי צמחוני, הפסקתי לאכול בשר, אז אני מאזן את זה. לקול שלי אני לא יודע אם יקרה משהו לאורך שנים, זה קול שהוא כבר סדוק. אני אף פעם לא הייתי זמר נקי כזה שמאוד שומר ומטפח את הקול שלו. אולי זה חבל, אבל זה אף פעם לא היה האופי של הקול שלי והסיגריות זה חלק מזה, הקול החרוך".
"אני רואה סדרות, בעיקר ערוצי ה־VOD עובדים אצלי. אני רואה כדורגל אירופי, ליגה אנגלית. כרגע אני רואה את הסדרה 'גירושים'. ראיתי גם העונה השנייה של 'פארגו'. עם 'ווסטוורלד' אני קצת מתקשה אבל עדיין מנסה. 'משחקי הכס' זה חור אצלי, הוא עדיין מחכה לי. ראיתי פרק או שניים, ניסיתי להתחבר, אבל אנשים אומרים לי שזה לא מספיק, צריך שלושה־ארבעה פרקים כדי להתחבר, עדיין לא הצלחתי".
"משחקי הכס היא חור שחור"(צילום: Helen Sloan)
"אני לא מתבטא פוליטית על ימין־שמאל ועל ענייני השעה. בגלל שלצורך העניין - כל ויכוח פוליטי ישראלי, אם זה בטלוויזיה, בכנסת, ברחוב או ברשת, אז הווליומים של הצעקות והכניסות שלהם אחד לדברי השני, זה דו־שיח של חירשים. אני לא מרגיש שאני יכול להכניס לשם סיכה. אני גם מטיל ספק ביכולות שלי לבוא ולהאיר עיניים לאנשים על הנושאים האלה כמו שלא האירו עיניהם לפני. מה שכן, אני מאמין שמאזין ששומע אותי וקורא את המילים יכול להגיע בסופו של דבר לתפיסת העולם שלי, שלאו דווקא מתייחסת למה להצביע".
"אני מתגעגע למדינה ולחברים שלי שם. זה היה חלון אפשרויות שנפתח לי שם בסוף שנות ה־90 ובתחילת המילניום, לעבוד ולחיות שם. הרגשתי שאף פעם לא אבין את הקודים המקומיים כדי לכתוב בשפה המקומית ולהצליח בזה, תמיד יש לי את הפינה החמה הזו לצרפת, אבל אני יודע שהמצב שם לא קל. בכל פעם שאני מגיע לפריז זה רק מחריף ונהיה קשה יותר. בפעם האחרונה שהייתי שם, עם המשפחה, עמדנו ברחוב והתיק שלי היה מונח חצי מטר ממני, אבל מתחתי. ואז בא איזה הומלס וניסה ממש להרים את התיק, בלי שום חשבון. כמובן שהתנגדתי ומהר החזרתי את התיק אלי, אבל הנואשות של המעשה שלו המחישה לי כמה קשה שם".
"הקשר היחיד שלי היום לקריות זה הקבר של אבא שלי. מצד שני, המלחמה שלהם קרובה ללבי, תנאי החיים הבסיסיים שלהם עם הזיהום של המפרץ. זה היה גם כשאני גרתי שם, אבל היום יש את ההוכחות. אני יודע בדיוק על מה מדובר, כי ברוח מזרחית אתה יכול לראות את הגרגרים באוויר. אתה יושב בשיעור בבית ספר, החלון פתוח ואתה רואה את האוויר הצהוב נכנס פנימה. זה ישר עושה לך מיגרנה. לך תדע אילו השלכות יש לזה. בקריות, לפחות באותו הזמן, הדבר הכי חשוב לי היה הכביש שיוצא מהן. היום אני מופיע שם לפחות פעם־פעמיים בשנה ומקבלים אותי מאוד יפה שם. זה מקום שאני אוהב להגיע אליו, עם כל הפקקים והדרך הארוכה".
"בחור בשם אור שאלתיאל עשה באחת התוכניות האלה קאבר של 'פרפרי תעתוע'. לא ראיתי את הביצוע בזמן אמת, אבל בבוקר למחרת מתקן הגיטרות שלי אמר לי, 'שמעת איך הרסו את השיר שלך אתמול בלילה?'. ואז ירדתי למטה ופגשתי את יגאל בשן, שאמר לי, 'בואנ'ה, שמעת איזה יופי עשו את השיר שלך?'. התגובות המנוגדות האלה ממחישות לך מאוד חזק את היחס המנוגד של אנשים לתוכנית ולמשמעות שלה".
"שיר אחד שמגדיר את היצירה שלי זה 'ערב ב' כסלו'. אני הרבה פעמים משתומם על זה שהצלחתי לכתוב אותו. תמיד השיר הזה מרגיש שלפעמים הוא גדול ממני. אני מתפלא שהצליח לי לעשות את זה. אולי אני יכול להצביע עליו כסוג של שיא בכתיבה. שיר שהייתי רוצה שאני אכתוב אותו הוא 'Jubilee Street" של ניק קייב".
"יש תקליט אחד שלי שהייתי משנה, קוראים לו 'חותך בחתך הזהב' מ־2007. אני מאמין בחומרים של האלבום הזה, אבל מבחינת הצורה שהקלטתי אותו היום הייתי עושה אותו אחרת. אני חתום על ההפקה של האלבום הזה, ואני חושב שהייתי צריך שם פרטנר, מפיק מוזיקלי שהייתי צריך לעבוד מולו. אוזן אובייקטיבית, ביקורתית שהיתה צריכה לשלוח אותי לעשות שיעורי בית. אפשר להגיד שזה האלבום שלי שאני פחות שלם איתו. אני מסתכל על זה אחורה והיום ואני חושב שזה יכול להיות הרבה יותר טוב".
ערן צור, במסגרת סיבוב הופעות האלבום "המסלול המואר", יופיע ב־8 בדצמבר בהצוללת הצהובה בירושלים וב-4 בינואר בזאפה תל אביב
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
