"קוורי": סדרה משובחת שמשחירה את הנשמה
חזקה, סוחפת וקולנועית להפליא - "קוורי" היא סדרה עשויה היטב שמתארת מציאות מייאשת. אולי אפילו מייאשת מדי
השנה היא 1972, ומאק חוזר הביתה לממפיס, טנסי. הזוועות שחווה במלחמה - ואלה שביצע - הותירו את רישומן: הוא אדם רדוף, מיוסר, וזה לא שבאמת יש לו למה לחזור. עבודה - אין, מאחר ששמו של מאק נקשר לפרשת טבח בווייטנאמים שדווחה בהרחבה בארצות הברית; משפחתו שומרת על מרחק ממנו, וגם עם אשתו, ג'ואני (ג'ודי בלפור), המצב מגיע במהירות לכדי משבר. מיואש, מאק מוצא את עצמו שותה עד אובדן הכרה, צף בבריכה ושומע תקליטים ישנים, אבוד.
מופקת ומבוצעת לעילא, "קוורי" (yes Oh ו-yes VOD) נהנית מהתחושה החזקה של זמן ומקום שמעניקים לה השחזור התקופתי המדוקדק והמשכנע, והגישה הקולנועית של הבמאי גרג יאיטאנס. מעבר לכך, לרגעים היא משדרת את הגרוב הדרומי הכה־ספציפי הזה שאפיין את "Justified" המופלאה, עם הבלחות של הומור־גרדומים ודיאלוגים מכוסים דוק של אירוניה דקה בין פרצי הברוטליות.
מעבר לכך קיימת גם שאלת הפייאוף הממתין בסוף העלילה שיצרו גרהאם גורדי ומייקל ד.פולר על פי סדרת הרומנים של מקס אלן קולינס. אם נגזר עלינו לשאת את תחושת המחנק שעליה עובדת "קוורי" כה קשה, גם באופן סימבולי וגם באופן המעשי - כדאי שיהיה פיצוי, קתרזיס, רזון ד'אטר לכל זה. אחרי שדגמתי ארבעה פרקים משמונת פרקי העונה הראשונה, אני לא בטוח שממתין משהו בסוף הדרך מעבר לעוד מצוקה, שברון לב, גוף אנושי שצריך מאק לנקב בכדורים בדרך לגאולה, אם זו אפשרית בכלל. למרות שבהחלט אשאר איתה עד הסוף, אפילו אם יהיה מר, גם אני כבר מרגיש שאני זקוק לגאולה.
הכתבה התפרסמה במגזין "פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
