עניין של סטריאוטיפים / החיבוק שב"ש מקבלת
התקשורת מחבקת, הפוסטים ברשתות החברתיות מחמיאים ללא הרף, אבל בהפועל ב"ש חייבים לדעת שבקרוב דברים יכולים להשתנות בקלות, הכל תלוי בתוצאות. וגם: הקשקוש על ה"מהפכה" שעבר הקהל המקומי. מדור חדש בכל ראשון: "בעיטה חופשית"
בבאר-שבע תופסים את הראש. עזבו את ההעפלה ההיסטורית לשמינית גמר הליגה האירופית, החבר'ה בדרום לא יודעים מה לעשות עם כל האהבה והפרגון שנוחתים להם על הראש. והכל בווליום, בכותרות ענק וזה אפילו מתמשך כבר מספר חודשים.
התקשורת - וגם האוהדים הנייטרלים - אוהבים לאהוב את הפועל באר-שבע. היא אלטרנטיבה, היא סיפור טוב והיא גם קבוצה מעולה מקצועית. אנשים נהנים לפרגן למועדון שבא מלמטה, עבד נכון ועקבי והפך למעצמה. סיפור הצלחה ישראלי וכולם קופצים לחבק. יש מי שבטוחים שאם הם פרגנו להפועל באר-שבע ואפילו כתבו על זה פוסט, הם ממש תרמו לפריפריה ואפשר לחזור לאספרסו הקצר בבית הקפה המפונפן שלי במרכז.
אבל הלהקה של ברקת ובכר צריכה להיזהר מהחיבוק הזה. העסק יכול להתהפך ומהר יותר ממה שהם חושבים. אנחנו אוהבים את המצליחנים שלנו - בטח אלה שבאים מהצד, מלמטה - אבל הכל בערבון מוגבל. טעות פה, היבריס שם והסכינים יישלפו. יש יותר מדי אנשים שמהפכות ושינויים לא באים להם טוב בעין והם לעד יעדיפו את הסדר הישן.
אז אם יכולתי לזרוק עצה אחת לבאר-שבעים: הרווחתם את המסיבה הזו ביושר. תהנו, תחגגו ותרקדו עם המחבקים שצצים מכל עבר. רק אל תשתכרו ומדי פעם תשימו לב איפה הידיים שלהם נמצאות.
בלי לחנך, ובלי לקשקש
המהפכה שעברה הפועל באר-שבע היא לא פחות ממדהימה. מדובר בתהליך מרשים ויציב שבו קבוצה חבוטה שנאבקת בתחתית, הפכה למועדון עוצמתי שנאבק בצמרת, לוקח אליפות ועושה הצלחות באירופה. הקרדיט מגיע ברובו למי שהובילה את התהליך העקבי, אלונה ברקת.
ואחרי כל זה אני חייב להודות שמעולם לא אהבתי את הדיבורים והניתוחים הכאילו-מלומדים על הקהל הבאר-שבעי שהשתנה, שהתבגר. כאילו לפני שש שנים (אז נרשמה תקרית האוהדים עם עזורי) הסתובב ביציע עדר מופרעים מהירי חימה שרק מקללים ועכשיו יושבים שם מוחאי כפיים שמקפידים רק לעודד ולהרים דגלי ענק מעוצבים לתפארת.
בעיניי זה בולשיט ומדובר בלא יותר ממשחק (לא פעם מניפולטיבי) של תדמיות וסטריאוטיפים ושל איפה שמים את הזרקור ומה בוחרים להדגיש. אני מוכן להמר שגם ב-2010 היו לבאר-שבע אוהדים נפלאים שניסו לדחוף את קבוצתם הכושלת וגם ב-2016 יש ביציע אוהדים שמקללים וחוטפים עצבים כשהקבוצה מפשלת.
אז ברור שבאצטדיון החדש יש תחושה אחרת ביציעים ושמורגש שינוי באוויר, אבל לא חייבים לפתח תזות מקושקשות על "קהל שהתבגר" (הכי מדכאים אותי הם באר-שבעים שמאמינים שאלונה "חינכה את הקהל שלנו" – בעיניי הם הפנימו את הסטריאוטיפ שהולבש עליהם עד כדי ביטול עצמי).
פשוט בעבר לקהל הזה הייתה קבוצה גרועה עם מאמן גרוע (ובתקופה של אלי זינו גם בעלים גרוע) והקהל היה מתוסכל וזועם. מאוד יכול להיות שבלי הזעם הזה הבעלים הקודם לא היה הולך וברקת לא הייתה מגיעה. ולא, זה ממש לא אומר שלקהל מתוסכל מותר להיות אלים או מזיק לקבוצתו ולשחקניו. זה רק אומר שמותר לו למחות ולכעוס, כמובן במסגרת הנורמה והחוק.זה גם אומר שלתקשורת, זו שעכשיו מהללת ומחבקת, יש אחריות ותפקיד חשוב גם בימים שיהיה פחות מה להלל.
הכי מיותרים בעולם
ולשלב הגמר בתחרות על תואר "התפקיד הכי מיותר בעולם הספורט":
1. השומר האישי על סרחיו ראמוס בהגבהות קרן בתוספת זמן.
2. יו"ר הרשות לבקרת תקציבים בישראל.
3. מאמן הפועל חיפה.
המנצח יזכה בחוזה ארוך טווח וארוחה אצל המסעדן והבעלים של בני יהודה ברק אברמוב
לפנייה לכתב/ת 
