"אין ילדים רעבים"

"העוני הוא של חרדים וערבים. בסך הכול עניין יחסי ותרבותי. והעניים, הם לא רוצים לעזור לעצמם. בכלל, שיצאו כבר לעבוד עם תרבות הקצבאות הזו, כי הרי הם עניים מבחירה. העוני זה קשקוש, ראיתם כמה הון שחור?"

יש הרבה מיתוסים על העוני ולא מעט אנשים שטוענים שאין עוני בישראל - ושהכול קונספירציה של שמאלנים ושל עמותות שרוצות לנפח את הנתונים. אלה הם מכחישי העוני. איזה ספין מעולה - בואו נאשים את הנתונים. זה אמנם פוטר מאחריות, אבל זה לא פותר את הבעיה. הבעיה זו המציאות - הנתונים רק משקפים אותה. והנתונים, מה זה מבאסים. גם העוני עצמו, דרך אגב, די מבאס.

אז לגבי הנתונים, הנה חומר טוב למכחישים - לפי מדד העוני הרב ממדי שבודק את מידת המחסור ביחס לצרכים החיוניים הדרושים לקיום בכבוד, כמיליון ילדים חיים בעוני וכשניים וחצי מיליון נפשות, 29% מהאוכלוסייה. הרבה יותר מ"קו העוני" הרשמי, שנקבע על פי 50% מחציון ההכנסה הפנוי לנפש תקנית.

אך מדוע לחשוב שדווקא מספר זה - מחצית מהחציון - שהוא שרירותי במהותו, הוא קו העוני הכספי הנכון? איך ניתן לקבוע שזהו הסכום הנדרש לקיום מינימלי בכבוד? הרי שיטה זו, אשר בודקת את רכיב ההכנסה בלבד - לא מודדת למעשה את ממדי העוני - אלא מותחת "קו עוני" וירטואלי, שמתחתיו כל מי שההכנסה הפנויה שלו מתחת למחצית השכר החציוני במשק (הציבור הרחב, דרך אגב, בכל רמות ההכנסה, מותח "קו עוני" גבוה הרבה יותר מזה שמגדירה המדינה). ולמה כל זה חשוב? מכיוון שחייבים לשנות את השיח על העוני. לא מדובר במשהו וירטואלי, אלא בקיום בכבוד, בצרכים בסיסיים ובתופעה הרסנית שמכלה את החברה הישראלית ואת היסודות והערכים עליהם היא הוקמה.

מהמלכודת של העוני אי אפשר להיחלץ, מכיוון שהיא מבוך סבוך של מלחמת הישרדות, בכל תחומי החיים. בכל שלב ולגבי כל החלטה, קטנה כגדולה, יש מערכת בחירות. אי אפשר לקבל החלטה בתחום אחד, מבלי שתהא לה משמעות של ויתור בתחום אחר. עניים נאלצים לבחור בין תרופות לילדים לארוחות מאוזנות, תשלום חובות או חיסכון עתידי, טיפול שיניים או תשלום שכ"ד, טיול שנתי או חשבון החשמל. לכל החלטה יש מחיר.

אם אתם משפחה ממוצעת בעשירון החמישי והמפרנס העיקרי אצלכם איבד את מקום העבודה או שמישהו במשפחה חלה במחלה קשה - תוך פחות משנתיים וחצי אתם עלולים להידרדר לעוני. כשמדובר בילדים עניים, ללא תמיכה מהתא המשפחתי, בלי שוויון הזדמנויות בלימודים ואפשרות למצות את הכישרון האישי, בלי נגישות לשירותי בריאות נאותים, ביטחון תזונתי ותנאי מחייה ראויים, הילדים העניים ימשיכו להיות לכודים. אפשר לשנות את זה, אבל רק ברגע שהממשלה תתייחס לעוני כאל מצב חירום, תמקם אותו גבוה בסדר העדיפויות הלאומי (כפי שרוב הציבור סובר שצריך לעשות) ותיישם מדיניות מתאימה, שתביא להקלה במצבם של הנזקקים ותעניק כלים אפקטיביים לחילוץ מעוני.

בינתיים, אנחנו פועלים מול ממשלה שמסרבת לקחת אחריות וחוששת לאמץ את מסקנות הועדה למלחמה בעוני כתכנית פעולה ולהציב יעדים לצמצום העוני. שר הרווחה, שבדרך כלל אמור להילחם את מלחמתם של העניים, התגלה כאדם כוחני שפועל משיקולים פופוליסטיים וכמי שלא עומד בהתחייבויות שנתן להקצות 100 מיליון שקל (או סכום כלשהו) בתקציב 17-18 להקמת מיזם לאומי לביטחון תזונתי.

יותר מדי פעמים אנחנו משתאים איך שנאת האחר, הקיצוניות, הגזענות, האלימות וההפחדה, מנצחים את התקווה, הסובלנות, הערבות ההדדית, הפלורליזם והאהבה. אם נצליח לשנות את זה, נוכל ליצור חברה צודקת וטובה יותר, ולדעת שאנחנו מבטיחים עתיד קצת יותר בטוח לילדינו.

ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון לתת