מרועת צאן באתיופיה לרקדנית ויוצרת בארץ

נולדתי בכפר באתיופיה וכבר בגיל שש הייתי רועת צאן. השקם בבוקר הייתי יוצאת עם העדר ובמשך היום ביליתי בקרבתו בהרים בעמקים ובכל תנאי מזג האוויר. הרגשתי חלק בלתי ניפרד מהנוף הפראי והמרחבים של הטבע.

בשנת 1985 בגיל שמונה, עליתי לישראל במבצע משה דרך סודן. אחרי שסיימתי את לימודי בפנימייה, התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה. ב-1999 התחלתי את דרכי בעולם המחול בלהקת "אסקסטא" שהוקמה ונוהלה על ידי ד"ר רות אשל.

אשל הצליחה במהלך הריקוד, לחבר אותי לעצמי ולעולם דמיון יצירתי ועשיר שהתקיים בתוכי בגלל הסביבה הכפרית בה גדלתי. רות השתמשה בהרבה דימויים מעולם הטבע ועולמות פנימיים ועמוקים, בזכותם בשעת הריקוד הייתי עוברת טרנספורמציה בה הייתי לובשת דמויות שונות ומתחילה לנוע בחלל הסטודיו.

בשבילי זו הייתה חוויה מסעירה ומאתגרת. מהרגע הזה בעצם החלטתי לעסוק במחול כל חיי עם כל הקושי שהתחום הזה מביא איתו. ביחד עם חברי בלהקת "אסקסטא" הופענו בארץ  בבמות מחול מגוונות וטסנו למדינות רבות בעולם בהן היינו מעין שגרירים של ישראל מבחינה אמנותית והסברתית.

בשנת 2005, יחד עם קבוצת רקדנים ועם רות אשל הקמנו את להקת "ביתא" שקבעה את ביתה בשכונת נווה יוסף בחיפה. אחרי חמש שנים בהן רקדתי בלהקה התעוררה בי תשוקה גדולה ליצור ולרקוד באופן עצמאי. כך הקמתי ביחד עם חברתי הרקדנית גודאי בתאולי את להקת המחול "ווזווזה" בה פעלנו שלוש שנים ללא תמיכה מאף גוף.

ב-2013 חזרתי ללהקת "ביתא" והתמקדתי בה ככוריאוגרפית ומנהלת הלהקה. רציתי להמשיך להחיות את המפעל האומנותי והתרבותי הזה עבור הקהילה, עבור מייסדת הלהקה, הרקדנים וגם עבורי.

 דגה פדר רוקדת. קרדיט צילום: גדי דגון

קיבלתי את הלהקה לידי במצב לא מיטבי, ויחד עם הרקדניות מזל דמוזה וגודאי בתאולי השקעתי את כל מרצי וכוחותיי כדי לשקם אותה. במשך השנים רקדו בלהקת ביתא רקדניות ורקדנים אתיופיים, מזרחים ואשכנזים וכיום חברים בלהקה שבע רקדניות ורקדן.

להקת ביתא היא להקה פורצת דרך וייחודית, עם שפת תנועה משלה שהתפתחה כתוצאה מהכלאה של המחול המסורתי האתיופי והמחול העכשווי האומנותי.

כשמתבוננים ביצירות שלי כיום, לא ניתן לראות בהכרח את הקשר הישיר לעולם המושגים של המחול המודרני המקובל מכיוון שאני באה מרקע אומנותי חוץ מערבי, וגם מתוך בחירה מודעת לחפש דרך אמנותית ייחודית משלי.

באותה מידה, גם בקטעי המחול המסורתי של הלהקה, לא ניתן לראות באופן מובהק את המחול המסורתי האתיופי אלא פרשנות שונה ומיוחדת שלו. המרחב השלישי הזה והמקום שבין המסורתי לעכשווי הוא בעיני אחד הנכסים הגדולים של הלהקה.

חומר הגלם האנושי הנפלא שיש כאן ועכשיו בלהקה משמש גם הוא בסיס איתן ליצירה. לכל רקדנית יש מתנה אישית שלה אותה היא מביאה אל הלהקה. אני עובדת עם המסירות והאהבה לאמנות שמעניקות חברות הלהקה.

"היצירות משפיעות על הצופים ונוגעת לכל אחד במקומות שונים" 

בזכות הדגש על הפן האנושי, אני מוצאת שהיצירות משפיעות על הצופים ונוגעת לכל אחד במקומות שונים. פעמים רבות אחרי המופעים ניגשים אלי אנשים ואומרים שהם דמעו מהתרגשות במהלך המופע. תגובות כאלו ממלאות אותי בסיפוק ונותנות לי כוח להמשיך הלאה.

בשלוש השנים האחרונות יצרתי ארבע עבודות של מחול עכשווי, איתן הופענו בכל הארץ ובאתיופיה. בנוסף להן יצרתי מופע המבוסס על המחול האתיופי המסורתי איתו אנו מופיעות באירועי תרבות של הקהילה האתיופית ושבאמצעותו אנו חושפות את המסורת האומנותית העשירה הזו בפני הקהל הרחב.

בהרכב האנושי המיוחד שלה, להקת "ביתא" מייצגת את התקווה לפריחתו של הפסיפס החברתי הישראלי ובשפתה האומנותית הייחודית היא מהווה אבן דרך להמשכיות ולחידוש אמנותי.

ברוב יצירותיי עסקתי בנושא החברתי. לדוגמא ביצירה שנקראת "את אני ואני לא את" שנוצרה בהשפעת המחאה שהייתה ב-2015 , הועלתה באותה שנה בפסטיבל "הולוגאב" ועסקה בזרות ושונות, שיוויון ותחושת עליונות.

להקת המחול ביתא. קרדיט צילום: גדי דגון

את ההשראה ליצירת המחול  "hahoo",  קיבלתי מהאותיות האמהריות המתייחסת לקווים ולצורניות המיוחדת של השפה האמהרית שמתגלמת בגופן של הרקדניות.גם המוסיקה המלווה אותה, נבנתה  בהתבסס על ההברות והצלילים של השפה האמהרית.

יצירה אחרת, "woze", עסקה במתח בין האני, לבין מסגרת החברה והמשפחה, בין יכולת הבחירה לבין הכורח שמכתיב העולם החיצוני.

לצערי השנה נמצאת להקת "ביתא" בסכנה להפסקת פעילותה, אחרי שנים רבות לקיומה, בגלל קשיי תקציב. אני מקווה שתהיה תפנית במצב התנאים שהלהקה נמצאת בו, שמאבק ההישרדות של הלהקה יהיה מאחורינו, ושיתאפשר לי להגשים את חלומי שלהקת "ביתא" תשמש בית לצעירי הקהילה שחולמים לעסוק בתנועה ולפתוח בית ספר להכשרתם.

הכותבת דגה פדר היא רקדנית ויוצרת, מנהלת להקת המחול "ביתא" שתשתתף גם השנה בפסטיבל הולוגאב.

פסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית, שיתקיים זו השנה השביעית בירושלים בין התאריכים 21-15 בדצמבר 2016, מבית היוצר של בית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי של אפי בניה, מציג את היצירה הישראלית-אתיופית הפורחת בישראל, המוצאת ביטוייה בתחומי המוזיקה, התיאטרון והמחול.

מופעי הפסטיבל משלבים את התרבות האתיופית המסורתית עם זו העכשווית, יחד עם היצירה החדשה שנולדה בישראל ומהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית.

הפסטיבל ייפתח עם המופע של אסתר אווקה – מלכת הפופ של אתיופיה, המכונה אריתה פרנקלין האתיופית.

בנוסף יוצגו בפסטיבל הקרוב: "אתיוביט אורקסטרה: אלמיטו – עולם ומלואו", חגיגה חד-פעמית ורבת משתתפים המציגה את העושר והגוונים הרבים של התרבות האתיופית והמוזיקה האתיופית האותנטית, ו"טספה" - מחווה לתור הזהב של המוזיקה האתיופית בשנות ה-60 וה-70 באמצעות חגיגה של קצב אפריקאי מתובל בפופ, רוק וג'אז.

אנסמבל עד יבוא - צילום: אלירן טקלה

הפסנתרנית והמלחינה מאיה דוניץ, תחשוף את הקהל ליצירותיה של הנזירה האתיופית מירושלים- אמהוי צגה-מרים.

להקת AvevA עם הזמרת הסולנית אבבה דסה תקפיץ במופע קיצבי של מוזיקת אפרו-סול - קצב בועט בו הגרוב האפריקאי מתמזג בביטים האורבניים של תל-אביב.

מופעים מוסיקליים נוספים יהיו של אנסמבל עד-יבוא (Adyabo) – במופע של עיבודים מסורתיים ומודרניים למוזיקה אתיופית שורשית מרחבי אתיופיה, ואנסמבל "תזטה" שמארח את שלמה גרוניך.

במת המחול בפסטיבל תוקדש לערב ובו שתי עבודות: Armija ("צעדים") – של דגה פדר בביצוע להקת המחול ביתא, ו-"Black Label" מאת עפרה אידל ובביצוע צביקה היזיאקיס.

אנסמבל תזטה, יארחו את גרוניך וינעלו את הפסטיבל, צילום: אייל לנדסמן

במת המחול בפסטיבל תוקדש לערב ובו שתי עבודות: Armija ("צעדים") – של דגה פדר בביצוע להקת המחול ביתא, ו-"Black Label" מאת עפרה אידל ובביצוע צביקה היזיאקיס.

בתחום התיאטרון יעלה תיאטרון הולגאב בבכורה את ההצגה "פליטים" מאת משה מלכא, מנהלו האמנותי של התיאטרון, ובבימויו.

• הפסטיבל יערך בין התאריכים 21-15 בדצמבר 2016 ויוצג בבימות שונות בירושלים, כרטיסים ניתו לרכוש באתר "בימות " או בטלפונים: *6226, 02-6237000 .
• למידע נוסף הכנסו ל"בית הקונפדרציה" בפייסבוק או בטלפון: 02-6245206, שלוחה 4.