מתחילה לרוץ, עושה מרתון - וזה נגמר בגירושים

ברור לי שאני קצת מרימה פה להנחתה, כי אם יש כאלו שבאמת מעצבנים הם אנשים שריצה היא חלק מחייהם. אנחנו מעלים תמונות לפייסבוק ולאינסטגרם (יודעת שלא כולם, תירגעו), מספרים לכל מי שרוצה לשמוע כמה קשה היה לנו אבל שווה והשיא הוא שנרשמים למרוץ, נותנים הרשאה להעלות אוטומטית תמונות שלנו ואז חברינו המסכנים נאלצים לראות תמונות שלנו על הפיד שלהם מכל זווית אפשרית, ועוד לעשות לייק ולכתוב כמה אנחנו אלופים.

אז נכון שלפעמים רצים יכולים להיות מתישים, כמעט כמו אנשים שחוזרים מחו"ל ובטוחים שאנחנו ממש אבל ממש רוצים לראות את 632 התמונות שהם צילמו ולקבל הסבר מפורט על כל תמונה. אבל גם אנחנו נאלצים לספוג לא מעט הערות על אורח החיים שבחרנו. הנה כמה דוגמאות נבחרות:

1. "ריצה היא בעצם כמו ריקודי עם. את מתחילה לרוץ, עושה מרוץ של עשרה קילומטר, אחר כך מגבירה אימונים, רצה גם בסופי שבוע, מצטרפת לקבוצת ריצה, עושה חצי מרתון, מרתון ואז מתגרשת. אין דרך חזרה".

אז כן, אנשים רצים יכולים להתגרש, בדיוק כמו אנשים שהולכים לעבודה או אנשים שיושבים בבית, עושים יוגה, נוסעים לחו"ל או הולכים לספרייה. לכל אחד יש לו את הסיבות שלו וריצה היא לא סיבה לגירושים, אלא תחביב. אם התחביב שואב זמן של אחד מבני הזוג כנראה שזה בסדר מבחינת שניהם. ובכלל, מי אמר שצריך להיות דבק כל הזמן? קצת ספייס לא הזיק לאף זוג.

(צילום: גולן קריאו )

2. "אם את רצה כמה פעמים בשבוע את בעצם בורחת ממשהו".

נכון! אני לגמרי בורחת. בורחת מהמיילים בעבודה, בורחת מהכביסה, בורחת מהמדיח, מהבקשות הטרחניות שלי לסדר את החדר, מהמחשבות וטרדות היום יום. דמיינו מה זה שעה ביום במהלכה אתם לא חושבים על כלום, לא מחוברים לטלפון וכל מה שמעניין אתכם הוא לסיים את הריצה בהצלחה. סליחה, זו טעות לכתוב לא לחשוב על כלום. לפעמים דווקא בזמן הזה שהוא נטו שלכם מגיעות גם התשובות הכי טובות לכל מיני דברים שחשבתם עליהם. קצת רוחני אבל יסלחו לי הפעם כל הציניקנים.

לטורים הקודמים:

- נמצאה השעה ה-25 - כך מצאתי זמן לרוץ

- כשהפסקתי לרוץ והתחלתי לאכול ג'אנק

- לא מוותרת: למרות הפציעה, רצתי חצי מרתון

3. "את רוצה לעשות מרתון? ומה השלב הבא - איש הברזל? אין סוף להתמכרות הזאת".

אני מאחלת לעצמי שלא יהיה לזה סוף. אני רצה ארבע שנים ועוד לא עשיתי מרתון מכל מיני סיבות, שהעיקרית ביניהן היא שפשוט לא היה לי את הדחף לזה. עכשיו הוא הגיע ומעבר לכך אין לי מחשבות וגם לא פנטזיות על אנשי הברזל (תחרות המשלבת ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה). אני שוחה כמו ילדה בכיתה ג' בערך, עם הראש מחוץ למים, וכנראה אם ממש ארצה להשתתף בתחרות הזאת, אלמד לשחות וכל מה שכרוך ב"טירוף" הזה. מסתכלת על אנשי ברזל בהערכה רבה אבל אין לי שום שאיפות להיות אחת מהן. מה יהיה עוד כמה שנים? בקושי יודעת מה יהיה בשנה הבאה, מעדיפה תוכניות לטווח קצר. פעם גם חצי מרתון היה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית.

(צילום: גולן קריאו)

4. "ברור לך שאת הורסת את הברכיים, כן?"

כן, יודעת שכנראה יותר בריא לשחות או לעשות פילאטיס מכשירים אבל זה הספורט היחידי שהצלחתי להתמיד בו כל כך הרבה זמן, אז מוכנה לשלם את המחיר של כאבי ברכים מדי פעם. ואם יום אחד הרגליים כבר לא יסחבו, לפחות אדע שנהניתי וניצלתי אותן כמו שצריך.

5. "טוב, יש לך ילדות גדולות אז לא בעיה בשבילך לצאת מהבית בערב".

נכון, כשהן היו קטנות זה היה יותר מורכב אבל גם כשיש ילדות גדולות שכבר לא צריך לקלח או לוודא שהן סידרו את התיק, יש עוד המון דברים שצריך לעשות בבית, שלא לדבר על העייפות שלא נגמרת. אני מאמינה שאם לא היה לי פרטנר שמבין עד כמה הריצה עושה לי טוב והוא היה עושה לי פרצופים כל פעם שאני יוצאת (כן, שמעתי גם על בני זוג כאלה), היה לי יותר קשה ואולי הייתי מוותרת. אבל אומרים שכשרוצים משהו הדברים מסתדרים מעצמם או שפשוט עוזרים להם להסתדר. עם קצת מאמץ, הכל אפשרי.

ביגוד ונעליים: אדידס

ריצה שהורסת את הברכיים ואת חיי הנישואים. צפו: