שירי כאב, אהבה - וגזענות

"הם יקרעו אותנו ויהיה בלגן. חופשי בלגן. אני לא אופטימית". הדוברת: אוהדת בית"ר עם חליפת אדידס שחורה, צעיף צהוב וסיגריה ממנה היא לוקחת סחיבות מהירות וקצרות. הפסימיות שלה לא גורמת לה שלא למהר לתוך האצטדיון.

לטבלת ליגת העל

המשחק עומד להתחיל, ומעל המושבה כמו מרחפות ההצהרה של אלי טביב שהשחקנים יירדו מהדשא במקרה של קריאות גזעניות, והאפשרות שהשופט עצמו יפסיק את המשחק. יש על זה דיבור ביציע, והאוזן הופכת לרגישה לכל קללה שחורגת מהרפרטואר הרגיל.

על הדשא היה מאבק עד שבית"ר נכנעה(צילום: ראובן שוורץ)

עם עליית השחקנים לדשא פותח היציע המזרחי בשיר אולי הכי מוכר וטעון ברפרטואר הירושלמי: "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה". במערבי יש הצטרפות חלקית, והמבט טס לכיוון אלון יפת. יש מצב שהוא מפסיק את המשחק עוד לפני שהוא התחיל? הוא צועד בנחישות לאמצע והנה כבר מתחיל המנון המדינה שמכבה את ההתרברבות הגזענית המבחילה.

בהמשך העידוד עובר לז'אנר שירי כאב, אמונה ואהבה, והפזמון ההוא נדחק הצידה. משורות כמו "אוהב אותך שזה כואב" דרך "אנחנו מאמינים בני מאמינים" ועד "אף שוטר לא יגיד לי שהלב שלי לא צהוב-שחור". בין לבין משובצות צעקות עצבניות לכיוון דן מורי ואיתי שכטר.

גדיר ספג קללות, אבל חגג בסיום עם בוזגלו ושחקני ב"ש(צילום: ראובן שוורץ)

המשחק אגרסיבי, ולרגע נדמה שכל פאול של מהראן ראדי מאיים להבעיר את הטריבונה. אולי זה רק אצלי בראש, אבל אחרי כל תיקול תקיף של הקשר עובר ביציע אותו רחש זועם שמורכב

מהצליל שמייצרות אלף קללות שונות שמושמעות בו-זמנית.

אחרי מחצית שמסתיימת ב-1:1 שולח בכר את שחקני הספסל שלו להתחמם על הקווים. זה יוצא ממש מול הפרצוף של אוהדי בית"ר, ואחד מהם משקיע את כל האנרגיה שצבר מהנקניקייה בלחמניה פלוס קולה לצעקות חוזרות ונשנות נגד גדיר. שלוש שורות מעליו לאוהד אחר נמאס מהריטואל והוא צועק לו "די, די כבר. תתרכז במשחק". איש הנקניקייה בתגובה: "שכחת מה הייתם לפני שלושים שנה, קיללת את טייבה מיליון קללות".

כן, כשחוקים באים להחליף נורמות חברתיות, תמיד יהיה מי שימצא איך להתחכם. הוא כבר ימצא את המוחמד שלו. אה, ובסוף בית"ר הפסידה, ראדי סחט פנדל, ומוחמד הלך לחגוג עם החברים שלו מול היציע האדום.