הסתדרה בשלשות / בלוג ה-NBA

נפתח בנתון מפתיע: 25 משחקים אל תוך עונת ה-NBA, מדורג אריק גורדון במקום השני בליגה בקליעות מחוץ לקשת, דבוק לסטפן קרי שבמקום הראשון. אלא שעד לא מזמן, אקס ניו אורלינס ואחד מסיפורי ההצלחה הקטנים והשקטים של יוסטון הנוכחית כיכב בדירוג מסוג אחר: תשעת השחקנים בעלי החוזים המופרכים/מטורפים של שוק השחקנים החופשיים.

צ'ארלס קארטיס מה-USA TODAY לקח הפוגה באותם ימים משרשרת הידיעות על הסכומים המנופחים שהוענקו בנדיבות ברחבי הליגה ללא מעט שמות לטובת מצעד מתבקש ברוח התקופה, והעניק לגורדון את המקום התשיעי ברשימה. הסיבה: חוזה יפה לכל הדעות של 53 מיליון דולר לארבע שנים, שבאותם ימים הצית ספק מסוים באשר למה שגורדון יכול להביא לרוקטס.

אריק גורדון. מצדיק את הסכומים(צילום: גטי אימג'ס)

"תמיד אהבתי את השחקן, אבל שנאתי את הפציעות שלו", נימק קארטיס את הבחירה ותיבל את ההסבר בעקיצה: "האם החוזה שלו בא עם פוליסת ביטוח"?.

קל להגחיך בדיעבד ביקורות נוקבות יותר או פחות על שחקנים, כמעט כמו שקל לפקפק בסיכויים של שחקן מנוסה כמו גורדון לעזור לקבוצה החדשה שלו להצליח. על כל פנים, ולו לשם התיקון, סביר להניח שקארטיס לו היה נשאל היום היה בוודאי מכליל את גורדון במצעד אחר, משהו בסגנון חמשת הסוסים השחורים של הליגה. אפילו שקו הסיום עוד רחוק מאוד, ו-25 משחקים בעונת דלילה ברגעי שיא אמיתיים הם לא פרק זמן לגזור ממנו תובנות משמעותיות.

גורדון בפוזה מוכרת(צילום: רויטרס)

ועדיין, אנדרייטד ככל שיהיה וככל שהוא עדיין, גורדון הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שיוסטון רחוקה נכון לעכשיו משחק וחצי מסן אנטוניו, או שלושה משחקים מגולדן סטייט. העובדה שהוא נשאר בקו הבריאות עזרה לרוקטס להפוך לקבוצה הרביעית בלבד שמצליחה לנצח את הווריורס, כשקלע 23 נקודות בתצוגה טיפוסית של ארבע שלשות. ב-95:134 על הלייקרס הפך לשחקן החמישי בתולדות ה-NBA שקולע לפחות שמונה פעמים מבחוץ (שיא קריירה) ב-24 דקות או פחות.

לא יהיה מופרך לומר שגורדון המציא את עצמו מחדש העונה, על אף שתמיד היה קלעי בחסד ורק בעונה שעברה נשק ל-40 אחוזים מחוץ לקשת (38.4). השנה הוא כבר עבר את הרף הזה, מפציץ ללא הכרה מהספסל (בשבעת המשחקים האחרונים קולע 20.7 נקודות ב-55.6 אחוזים דמיוניים לשלוש) ומגדיר מחדש את יוסטון כמכונת שלשות משומנת במיוחד – בעלת פוטנציאל להפוך לאחת הגדולות של העשור. כן, עד כדי כך.

גורדון והארדן(צילום: AP)

או שלשה או ליי-אפ. תבחרו

אפשר לזקוף לזכות המאמן מייק ד'אנתוני את הנסיקה המחודשת של גורדון, בעיקר משום שיצר ממנו מניה בטוחה כשחקן שישי אחרי שכבר מיצב את עצמו לאורך הקריירה כשחקן חמישייה מוביל. זה לא קורה רק כי גורדון הוא צלף מחונן: היתרון הבולט אצלו הוא שהוא יודע לייצר מצבים לעצמו, ובאופן הזה מוריד את התלות שלו באחרים.

אבל נראה שאפילו הוא לא ידע שהוא יכול להיות שחקן משלים מועיל כל-כך, כזה שמתיש הגנות ומעצים את התסכול שלהן. אם אתם שואלים קולגות שלו, יש מצב שהוא אפילו קצת התאהב בנישה הזאת. "הוא אימץ את זה, בהחלט", העיד מי שליווה אותו ליוסטון מניו אורלינס, ראיין אנדרסון, בכתבה שנעשתה עליו ב-ESPN. "הוא בחור מקצוען, הוא רוצה לנצח והכי חשוב, אני חושב, הוא רוצה לשחק עבור קבוצה שמשתמשת בו בדרך הנכונה".

מייק ד'אנתוני. נותן אור ירוק כמעט לכולם(צילום: גטי אימג'ס)

אבל עם כל הכבוד לגורדון, זה ממש לא רק הוא. עוד נגיע למלך האסיסטים החדש של הליגה ג'יימס הארדן, אבל זה גם ממש לא רק הוא. זה שילוב התקפי שמסתמן כאחד הנפיצים שנראו, משחק ריצה חכם ותנועתיות נפלאה שהביטויים המעשיים שלהם הם 37.8 אחוזים לשלוש, 112.0 נקודות בממוצע למשחק ו-24.8 אסיסטים (מקום שני בליגה בשני הפרמטרים). יוסטון גם קולעת הכי הרבה שלשות (14.2) כמובן, וגם זורקת בסיטונות (37.4 – מקום ראשון בליגה). בלי שום נקיפות מצפון או מגבלות, למקרה שתהיתם.

ההתפרעות של הרוקטס באספקט הזה היא כמובן תוצר של טקטיקה מחושבת, אבל גם תולדה של מגמה טרייה יחסית בתהליכי התפתחות מואצים. לפני העונה הנוכחית, למשל, היו רק שש קבוצות שיותר מ-35 אחוזים מהזריקות שלהן היו זריקות לשלוש. העונה יש כבר שבע כאלה, כשיוסטון היא כמובן פורצת הדרך בתחום (עם 43.4). ואם נהוג לומר לא פעם שהמספרים מספרים רק חלק מהסיפור, במקרה של יוסטון אפשר להעריך שהם דווקא מספרים את רובו.

יוסטון שוברת את השיאים של עצמה(צילום: רויטרס)

יש לה ארבעה שחקנים בין 20 הראשונים בשלשות למשחק (גורדון שני, הארדן שביעי, טרייבור אריזה 11 ואנדרסון 20). והכי חשוב, בעצם: כל זה הוא רק המשך ישיר לאסטרטגיית הזרוק כפי יכולתך, שהתפתחה עוד לפני תקופת ד'אנתוני. גם ב-2014/2015 יוסטון זרקה בלי חשבון לשלוש והייתה לקבוצה שיירטה הכי הרבה כדורים מהטווח הזה אי פעם. הפאנץ' בסיפור הזה הוא שנכון להיום, היא נמצאת בדרך הבטוחה לניפוץ השיא הזה.

המנטרה ההתקפית של ד'אנתוני די ברורה. כל התקפה צריכה לחתור לאחד משני הדברים - שלשה או ליי-אפ. זריקות שהן בין לבין, כמו שעומרי כספי משנן מדי פעם, הן מיותרות ולא אפקטיביות בעולם שבו יעילות הפכה למטרה השנייה בחשיבותה אחרי יעילות. ד'אנתוני כבר השלים עם מצב שבו רוב הזריקות שהשחקנים שלו יקחו ישתייכו לקטגוריה הראשונה, ועושה רושם שהוא מרגיש די בנוח עם זה.

גם הוא הצטרף לחגיגה. סם דקר(צילום: AP)

מבט לא מעמיק מדי על חומר השחקנים מגלה שלא מדובר רק בשחקנים הנכונים, אלא גם בשיטה שנותנת להם את הבמה לזרוק. שחקנים שתמיד זרקו שלשות משחררים יותר את הרסן (הארדן, גורדון, אנדרסון, אריזה), אחרים מקבלים אישור להצטרף לחגיגה ולבדוק את עצמם (סאם דקר, קיי.ג'יי מקדניאלס). זה חסר אחריות כמו שזה כייפי, ולפחות בפרקטיקה זה גם עובד. אחרי הניצחון הלילה על ברוקלין, השביעי ברציפות, הפכה יוסטון לקבוצה הראשונה אי פעם שקולעת לפחות עשר שלשות במשך 24 משחקים רצופים.

כל זה רק פותח את התיאבון לג'נרל מנג'ר דריל מורי, שכבר הספיק לסמן מטרה: לשבור את שיא השלשות של קבוצה לעונה אחת. גם הוא יודע שקבוצות אלופות צריכות להצטיין באלמנט שהפך לאחד החיוניים ב-NBA, אבל נדרשות לעשות דברים משמעותיים בצד השני של המגרש. וזה, כרגיל, לא משהו שצריך ללמוד העונה מיוסטון.

הבמה שלך, איש מזוקן. שוב

כי הפלא הלא-פלאי בהתקפה קורם עור וגידים בחסותה של הגנה בינונית, כמיטב המסורת, שגם השנה מסתמנת כעקב האכילס המרכזי. למרות יכולות הגנתיות לא רעות של שחקנים ספציפיים (עיינו ערך הנטרול האדיר של ראסל ווסטברוק על-ידי פטריק בברלי הנהדר בניצחון על הת'אנדר, הקפיציות של ננה וקלינט קאפלה בקו הקדמי או החסימה הקריטית של אריזה על ג'ו האריס מהלילה) מדובר בקבוצה שהיא בצלמו של כוכב, על כל המשתמע מכך, לטוב ולרע.

לכוכב הזה יש אליבי לא רע בכלל בעניין המחוות ההגנתיות שהוא מסדר ליריבים, לפעמים בצורה מתרשלת עד כאב. כל עוד הוא שומר על ממוצעים כל-כך מרתיעים מעמדת הרכז, צאו מהנחת עבודה שגם המשך השתתפות בסדרת המופת שאקטין א-פול לא באמת מזיזה לו. אחרי הכל, וכמו שהוא בעצמו אומר בפרסומת המושקעת שלו ל"אדידס", הוא כאן כדי לייצר. לא משנה מה.

הארדן מקבל את הכבוד מווסטברוק(צילום: AP)

28.1 הנקודות, 11.6 האסיסטים ו-7.6 הריבאונדים שלו שמים אותו בדיון על הזכייה בתואר ה-MVP גם בעונה חסרת תקדים של ראסל ווסטברוק. הממוצעים האלה גם מצדיקים את ההחלטה החשובה של ד'אנתוני בקיץ לשים את המפתחות לרכב שלו בידיים של אחד השחקנים הכי יומרניים ובלתי-מתפשרים בליגה. הצד השני של הנועזות הזאת היא כמות איבודים מדהימה אפילו ביחס להארדן (5.6 מדי משחק - שיא קריירה), אבל זה מחיר שיוסטון מוכנה לשלם כל עוד היא מנצחת. וגם הוא.

ההסבה לעמדת הרכז נתנה לו חופש פעולה מיוחד לעשות כ-ל מה שהוא יודע, והעונה אנחנו מגלים יותר מתמיד שזה הרבה מעבר לסתם לקלוע (או לאבד). הוא מפעיל נהדר את גורדון, אריזה ואנדרסון. הפיק אנד-רול שלו עם קאפלה המשתפר ביסס את הסנטר כברומטר חשוב, שמוסיף ליוסטון עוד פואנטה התקפית.

הארדן. לא רק זורק(צילום: EPA)

והוא ממשיך לקחת אחריות, גם ברגעי לחץ, גם בסוף שעון ובמיוחד במאני-טיים. היום יותר מתמיד, אולי, הארדן הוא הקברניט של הספינה הכי משוגעת בסביבה; ספינה שחימשה את הספסל שלה רק לאחרונה ברזרבה שעשויה להתברר כחשובה כמו דונטאס מוטיאיונאס (בתום סאגה ארוכה מול ברוקלין).

אבל זה בדיוק העניין - שיגעון הוא ממש לא מתכון בטוח לניצחונות קבועים, וזה כבר עניין שקבוצות של הארדן וד'אנתוני חוו על בשרן בעבר. פיניקס מודל 2006 בהנהגתו של האיטלקי הייתה גרופית של שלשות הרבה לפני הבשורה שגולדן סטייט הביאה לליגה, בתקופה שבה ד'אנתוני בעצמו אמר שזה רעיון טיפשי ("לא היו לנו מספיק נתונים שיראו שמדובר בזריקה טובה"). עשור לאחר מכן גם הוא כבר הפנים: יוסטון רוקטס תגיע העונה לאן שהשלשות שלה ייקחו אותה, בדיוק מפני שמדובר בקבוצה שמגדירה מחדש תופעה שכבר חשבנו שהכרנו.