התגרשת? זה הזמן להמציא עצמך מחדש

גירושים זה סערה. זה עץ שנופל לך על הראש, זה נהג לא מתחשב שמשפריץ עלייך שלולית מים מעופשת, זו מטריה שמתקפלת נגד הרוח, זו הפסקת חשמל וקצר במזגן ונגמרו המים החמים.

בקיצור, קר שם בחושך. בין אם זה תופס אותך בהפתעה או שראית את זה בא עוד מהקיץ שעבר, את צריכה להיות ערוכה ומוגנת, כי הרי לא תהיי סגורה כל הזמן בבית, מתחת לשמיכות. כלומר, את יכולה, אבל מתישהו תצטרכי להוציא רגל.

קראו עוד

אל תזלזלו בתחושת הבטן

גבר לבן פריווילגי

תפסיקי לפחד מהפחד מהזוגיות

"לאן אני אלך"?

נעמה (שם בדוי) הגיעה אליי מעוכה אחרי שבעלה עזב את הבית וסיפרה שהיא כבר חודש מתחבאת מאחורי תריסים מוגפים. "אני לא יכולה לסבול את האור", היא אמרה, "לא יכולה לשאת את המחשבה שמישהו יראה אותי, אני כל כך מתביישת". בעלה עזב במפתיע, למרות שבדיעבד תבין שהיו הרבה סימנים מקדימים שסירבה לראות.

היא נותרה בבית גדול, מאובזר בבריכה ובאביזרי יוקרה, אבל הסתובבה עם פיג'מה וביטחון עצמי ברצפה. יותר משהייתה המומה שהוא החליט לעזוב, נעמה היתה מופתעת מהמהירות שהוא עשה את זה. תוך יום הוא מצא דירה חדשה, רוקן חצי חשבון בנק ומצא מגשרת.

הוא השאיר אותה בבית העצום עם שני הילדים ואמר לה שהיא יכולה להישאר שם עד שימכרו את הבית. הרעיון שתמכור את הבית, שכל פינה בו העלתה בה רגש מעשרים שנות נישואים, שבר את לבה. ממה את שבורה יותר – מהפרידה ממנו או מהבית? שאלתי, חצי בצחוק. היא הרימה עיניים מופתעות וענתה בלי לחשוב: "מהבית. לאן אני אלך?".

היא הסבירה שהיא לא עובדת, שבעלה מפרנס יחיד ושהיא חוששת להישאר בחוסר כל. פחד כלכלי זה לא דבר משעשע – זה מאיים, זה משתק, וזה לא רציונלי. "פעם הייתי קואצ'רית", היא חייכה כשדמעות נקוות בחריצי עיניה, "אפילו נחשבתי לממש מוצלחת, אבל כבר שנים שאני עקרת בית, מה אני אעשה עכשיו? איך אני אשרוד? מזונות לא יספיקו לי כדי לחיות".

המשפט הזה מחק לי את החיוך הפנימי. לעולם לא אצליח להבין נשים שנשענות על הבעל שלהן ועיקר עבודתן הוא בגידול הילדים. אין לי מושג מה גורם לאשה חכמה, דעתנית וחרוצה להגיד: "סבבה אני לא אצא לעבוד ואגדל ילדים", משום שכל אשה יודעת שניהול משק בית זו העבודה הכי קשה והכי לא מתגמלת שיש.

הילדים לוקחים אותך כמובן מאליו, הבעל לא מעריך את ההשקעה, ומכאן קצרה הדרך לירידה בערך העצמי. הרבה יותר קל לצאת לעבודה, אפילו למספר שעות, להבין שהילדים מסתדרים יופי בלעדייך, שהם יכולים לאכול ספגטי שלוש פעמים רצוף ולהישאר בחיים, להרוויח כסף בעצמך ולהרגיש שאת שווה משהו. אני מניחה שיש עקרות בית שמתקוממות לנוכח הגישה שלי ואני מצטערת – שהן מתקוממות, לא על האמונה שלי שכל אדם אמור להתפרנס בעצמו אם הוא יכול.

תיזכרי מה אהבת לעשות פעם

גם הקטע עם המזונות מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש. יש נשים שנשענות על מזונות כאילו מדובר במשכורת חודשית או בונוס לקניית מגפיים. דמי מזונות לא נותנים הנחה לאף אחת ולא פוטרים את האשה מלהגשים את עצמה ואת היעוד שלה. זה כסף שנועד לרווחת הילדים, ורק עבורם.

עזיבת בעל היא הזדמנות מצוינת להיזכר מה אהבת פעם, מה מדליק אותך היום, לאיזה תחומים את נמשכת – ולקום לעשות עם זה משהו. איש חכם אמר פעם 'הכי קשה זה להמציא את עצמך מחדש ליד אנשים שמכירים אותך' – וזה כואב כמה שזה מדויק. מנגד, גירושים זה אקט קשה שמטלטל עולמות, וזוהי נקודת פריצה להיות "אני משודרגת", כפי שלא הייתי מעולם – או הייתי פעם מזמן ושכחתי איך זה מרגיש.

'מה היית מייעצת למישהי שהיתה באה אלייך במצבך'?, שאלתי את נעמה. "אני לא יודעת", היא ענתה בחוסר אונים. 'ונניח שהיית יודעת את כל התשובות לכל השאלות בעולם, מה אז היית אומרת לה?', נעמה היססה רגע והתשובות התחילו להישטף החוצה – "שתלך לעשות קורס בתחום שמעניין אותה, שתפסיק לבכות ותיקח את עצמה בידיים כי יש לה שני ילדים, שרחמים עצמיים לא מקדמים אותה אבל גילוי עצמי כן, שתצא למסע מרתק של מי היא בזכות עצמה".

חיוך גדול עלה על שפתיה. "אני הולכת לפתוח תריסים", היא הודיעה, "אחריי המבול!".

שלך,

גאיה קורן

מנטורית אני מלכה לחיים טובים יותר, מנחת סדנאות , עתונאית בידיעות אחרונות וגרושה באושר