ג'ונתן ספרן-פויר עולה לליגה של הגדולים

הוא מתאר את תהליך הפרידה של ג'ייקוב וג'וליה, זוג יהודים אמריקנים בני 40 וקצת שחיים בוושינגטון עם שלושת ילדיהם. ג'ייקוב הוא סופר ותסריטאי, ג'וליה אדריכלית. הם יהודים לא מאמינים, אבל הקשר ליהדותם חשוב להם והם משמרים אי אלה טקסים, ביניהם טקס הבר-מצווה הממשמש ובא של בנם בכורם, שבשיבוש ההכנות לקראתו נפתח הרומן.

במקביל לעלילה המשפחתית, נמסרת ברומן עלילה נוספת: בעקבות רעידת אדמה דרמטית נאלצת ישראל להיאבק על חייה. מלחמה פורצת כתוצאה ממה שנתפס כטיפול לא ראוי של ישראל בהשלכות אסון הטבע על האוכלוסייה הפלסטינית שבשטחים וכן מטיפולה בהר הבית, שנפגע גם הוא באסון. במסגרת מלחמת הקיום הזו, קורא ראש ממשלת ישראל ליהודי ארה"ב להתנדב לסיוע פעיל במלחמה, וכך עומדת סוגיית נאמנותם של ג'ייקוב וג'וליה ליהדותם, או לישראל, למבחן.

יצירה מרשימה

זו יצירה מרשימה קודם כל כי ספרן-פויר מצליח להיחלץ בה מעמדת הילד החמוד. הן מהקיטש שבתיאור ילדים פיקחים ומתוקים, והן מעמדת המספר המציג את כישוריו לראווה כילד פלא המצפה למחיאות כפיים. זו הרי המחלה המשותפת לבני דורו הסופרים, היהודים והלא יהודים - הסירוב להפוך לגברים. במקום "הגברים הנרקיסיסטים הגדולים", כפי שכינה דיוויד פוסטר וואלאס את פיליפ רות, ג'ון אפדייק ונורמן מיילר, מצאו הסופרים האמריקנים חלופה יחידה לרגשות האשם שלהם על גבריותם: עמדת הילד. אלא שבמקרה היהודי הייתה כאן החמצה גדולה. הגבריות המתפרצת של פיליפ רות היא סוד כוחו הספרותי, כי היא נעשתה על רקע יהודי מסרס של תרבות עצורה ושכלתנית. רות נחלץ מחליפת החנק המוסרנית של אידיאולוגיית ה"מענטש". כשספרן-פויר ובני דורו נסוגו בבעתה מהעמדה הזו, הם אכן הפכו לחצי אימפוטנטים גם מבחינה ספרותית.

במובן הזה, מאבקו של ג'ייקוב להיחלץ מנישואיו הוא גם מאבקו של הסופר להגיע לרמתם של אבותיו הספרותיים הגדולים. הגברות העולה של ג'ייקוב היא גם בגרות ספרותית. והמאבק הזה צולח לאורך מאות עמודים כאן. למעשה, הרומן הזה, בהומור השנון שלו ובעיסוקו בשאלת הזהות היהודית, מזכיר לפרקים את 'גולד שווה זהב' של ג'וזף הלר; כמו גם בסוג אחר של הומור, ובעיקר בנושא הראשי של גבריות ובגרות, את יצירותיו של פיליפ רות. וזו מחמאה גדולה. מעבר לזה, יש כאן חלקים הגותיים מרשימים (למשל, נגד ההתקרבנות היהודית ומיקוד הקיום היהודי סביב השואה), וגם תיאורים שנונים ומלאי חיים של חיי משפחה וזוגיות - לא נעדרי שמאלץ, אבל גם מלאי תבונה, הומור, מרירות ורגש חזקים.

כריכת הסיפור הפרטי של ג'ייקוב וג'וליה במאורע קטסטרופלי מדגישה את נקודת התורפה של ספרן-פויר: משיכתו לסנסציוני, לקיטשי ולרגשני (ילדים קטנים וקטסטרופות גדולות מככבים ברומנים שלו). אבל כאן החיבור הזה הוא גם כלי רב־עוצמה בקידום התזה המרכזית של הרומן, ולכן לא ניתן לחתוך אותו החוצה מהטקסט. בסאטירה אדירה על קרוב משפחתו הישראלי של ג'ייקוב, יזם היי־טק מצליח, ממחיש ספרן־פויר את יחסו הנרתע של היהודי־אמריקאי המתורבת כלפי הישראלי הבוטה, השחצן, החומרני, סחטן הרגשות הלאומיים. אבל הישראלי הזה מציב גם מודל גבריות שבו ג'ייקוב, העצור והנוירוטי, מקנא. כך נכרכת הישראליות בסוגיה שמעסיקה את ג'ייקוב בחייו הפרטיים. אם מיקי שבת של פיליפ רות מבטא את גבריותו המתפרצת בכך שמעולם לא התעניין בגורלה של ישראל, ג'ייקוב שוקל לרגע לבטא את גבריותו המתעוררת בהתגייסות לטובתה של ישראל (ואגב, הרומן מצביע על התרחקות מדאיגה של יהודים ליברלים מישראל, על סף גט כריתות - שצריכה מאוד להדאיג אותנו).

ג'ונתן ספרן-פויר. עלה ליגה(צילום: נתן דביר)

הצמדת חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי מאפשרת לספרן-פויר לפתח גם רעיון אחר: עימות בין המחויבות לאנשים הקרובים אליך לבין מחויבות לאומית. בקטע מדרש מבריק מעמת ג'ייקוב את ה"הנני" שמשיב אברהם לאלוהים השולח אותו לעקוד את בנו ל"הנני" שבו הוא עונה ליצחק בנו בדרך לשחיטה. לעיתים יש לבחור בין המחויבות למשפחה למחויבות התיאולוגית או האידיאולוגית. ולג'ייקוב ברור, לאורך רוב הרומן, שהבחירה תיפול על משפחתו.

החיבור בין הסיפור המשפחתי לסיפור הלאומי הוא עניין מרכזי בספרות הנכתבת היום (וולבק, קנאוסגורד, א"ב יהושע). השאלה הגדולה שניצבת בחזית הספרות הזו היא אם בני אדם אתיאיסטים יכולים באמת להתמסר לקורבן הגדול שנדרש כדי להקים ולקיים משפחה. האם לא נגזר גורלנו הדמוגרפי להפסיד לאוכלוסיות מסורתיות. כאילו שואל הרומן בתת־המודע שלו: האם לולא המחויבות הלאומית, הזהות הלאומית, הנקמה בנאצים, הדאגה לישראל ולעם היהודי וכו' - לא הייתה עולה בכלל השאלה אם להקים משפחה. אין כאן, אם כך, רק העמדה של המשפחה מול הלאום, נושא נדוש מעט, אלא של הלאום והמשפחה מול הרווקות, מול הקיום האינדיבידואלי. האינדיבידואליזם כמבקע את המשפחה והלאומיות כאחת.

כך שלמרות העומס המאני של הטקסט, למרות הארכנות והקיטש, ספרן־פויר הצליח ב"הנני" להפוך את הקיום היהודי־אמריקאי העכשווי ליצירת אמנות משמעותית. ועל הדרך הצליח גם לעלות לליגת אבותיו הספרותיים.

"הנני", ג'ונתן ספרן פויר. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. 653 עמ'.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"