במרחק נגיעה. הפילגש של ישראל בגבול איראן
אזרבייג'ן נוטה להצביע נגד ישראל בפורומים בינלאומיים. אז למה בכל זאת היא נחשבת לאורך השנים ליעד מועדף על השלטונות הישראליים?
ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באזרבייג'ן וקזחסטן הוא עוד נדבך במדיניות ישראל לחזק את קשריה עם מה שאפרים סנה קרא לו "הפריפריה החדשה". בדומה לרעיון "הפריפריה הישנה" של סוף שנות ה-50, כשדוד בן-גוריון חיפש בעלי ברית באזור נגד גמאל עבד אל-נאצר והנאצריזם ומצא את טורקיה, איראן ואתיופיה, כך המהפכה באיראן, התפרקותה של ברית המועצות, כיבושה של עיראק, הפלת סדאם חוסיין ו"האביב הערבי", יצרו נסיבות חדשות לשיתופי פעולה.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
השינויים בזירה הבינלאומית והאזורית זימנו אפוא הזדמנויות חדשות. שיתוף פעולה עם אזרבייג'ן לכאורה מפתיע משום שמדובר במדינה שיעית הגובלת באיראן וקשורה אליה מבחינה כלכלית ודתית (באיראן מתגוררים בין 16 ל-25 מיליון אזרים שיעים). ואולם, בניגוד לאיראן, אזרבייג'ן היא מדינה חילונית המונעת על ידי שיקולים פרגמטיים ולא על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, דבר שהפך אותה ליעד נחשק של מדיניות הפריפריה הישראלית.
ברית של אינטרסים
שנית, פתרון זמין וזול יחסית לצורכי הדלק של ישראל. על פי מקורות שונים, ישראל רוכשת 40 אחוזים מתוצרת הנפט שלה מאזרבייג'ן, שמועבר בצינור נפט מבאקו לג'יהאן בטורקיה דרך גיאורגיה, ומשם במכליות לאשדוד. אירוני הדבר כי בכך מחליפה אזרבייג'ן את איראן, שהייתה ספקית הנפט העיקרית של ישראל עד למהפכת חומייני ב-1979. שלישית, ישראל הפכה לספקית חשובה של נשק, ספינות ומזל"טים לצבא אזרבייג'ן. ביקורו של נתניהו, על פי פרסומים שונים, קשור למכירת מערכת "כיפת ברזל". היקף העסקאות הללו מסתכם במיליארדי דולרים.
האינטרס האזרי בשיתוף פעולה עם ישראל מבוסס על כמה יסודות: ראשית, הצורך לרכוש אמצעים צבאיים במלחמה נגד ארמניה בסכסוך על החבל הכבוש נגורנו-קרבאך, וזאת במיוחד לאור הסירוב של מדינות שונות במערב להיות מעורבות בסכסוך ותמיכתן של רוסיה ואיראן בארמניה. שיתוף פעולה זה אינו מסתכם רק בתחום הצבאי אלא כולל גם שיתופי פעולה בתחומי הרפואה, הטכנולוגיה והחקלאות. שנית, העובדה שאיראן מהווה איום פוליטי, כלכלי ודתי עבור אזרבייג'ן. הבעיה היא שקרבתה הגיאוגרפית של איראן ועוצמתה הצבאית מחייבות את אזרבייג'ן לנהל בתבונה את מדיניותה כך שלא תביא להידרדרות היחסים.
שלישית, קיימת ציפייה כי הלובי היהודי בארצות הברית יסייע לאזרבייג'ן להיאבק נגד הארמנים, הפועלים להצטייר במערב כקורבן לא רק בסוגיית השואה בטורקיה, אלא גם בסוגיית חבל נגורנו-קרבאך. מעבר לכך, היחסים הטובים בין שתי המדינות מתבססים על קיומה של קהילה יהודית אזרית שרובה עלה לישראל (כ-70 מתוך 100 אלף) מאז קריסתה של ברית המועצות, אולם משמשת גשר אקטיבי בבניית היחסים בין שתי המדינות.
יחסים מתחת לפני השטח
בדומה ליחסי ישראל עם מדינות המפרץ ומדינות אחרות, היחסים עם אזרבייג'ן סובלים אף הם מ"סינדרום הפילגש"; אמנם שתי המדינות מקיימות יחסים דיפלומטיים, אולם לאזרבייג'ן אין שגרירות בישראל. זאת ועוד, בפורומים בינלאומיים היא נוטה להצביע נגד ישראל, דבר שנובע מהרצון לא לנכר את מדינות האיסלאם, ובמיוחד מהצורך לזכות בתמיכתן בסכסוך עם ארמניה. לא פלא אפוא שנשיא אזרבייג'ן, אילהאם אלייב, צוטט באחד ממברקי הוויקיליקס מ-2009, ש-99 אחוזים מיחסי שתי המדינות מתנהלים מתחת לפני השטח. עם זאת, הביקורים התקופתיים של בעלי תפקידים מרכזיים (נתניהו, שמעון פרס ואביגדור ליברמן מהצד הישראלי; שר החוץ מהצד האזרי) מלמדים כי לאזרים יש צורך להפגין מדיניות חוץ עצמאית, במיוחד מול איראן וטורקיה.
מעניין לראות כי סכסוך נגורנו-קרבאך מהווה גורם מדרבן בהידוק היחסים, אף שמבחינה אידיאולוגית האזרים הם "הפלסטינים" בסכסוך; דהיינו, ארמניה כבשה ב-1992 כ-20 אחוזים משטחה של אזרבייג'ן וגירשה חלק גדול מהתושבים (לטענת האזרים מדובר במיליון). גם אם ההשוואה בין שני הסכסוכים אינה לגמרי מדויקת, היא מלמדת כי במקרים רבים ביחסים בינלאומיים אינטרסים מדיניים וכלכליים - ולא אידיאולוגיה - ממלאים תפקיד עיקרי.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי איסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הנהלה במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית
לפנייה לכתב/ת 
