גאנז אנד רוזס שבה לחיים, כנגד כל הסיכויים
23 שנים חלפו מאז הפך אקסל רוז לדיקטטור הגדול של גאנז אנד רוזס, וחירב במו ידיו את אימפריית הרוקנ'רול שבנה עם חבריו ללהקה. כעת, עם שובם לבמות כנגד כל הסיכויים, בדקנו כיצד נרקמה הסולחה המוזיקלית הכי מדוברת מזה שנים. טלנובלה בדיסטורשן, בקרוב בישראל
הסיבה שבגללה ההופעה הצפויה של גאנז אנד רוזס בישראל, במסגרת סיבוב הופעות האיחוד "Not in this Lifetime", מעוררת הרבה יותר באזז מקודמתה ברורה. ב-2012 היו אלה אקסל רוז וצוות נגנים חלופיים שעלו על במת פארק הירקון תחת המותג גאנז אנד רוזס. דיזי ריד, הקלידן שחבר ללהקה בתחילת שנות התשעים, אמנם היה שם - אבל הגיטריסיט סלאש, הבסיסט דאף מקגן ובעיקר הקסם המקורי נעדרו.
.png "גאנז אנד רוזס. משפחה שמחה ולא מתפקדת (מתוך אינסטגרם)")
ההופעה המצופה, מגולות הכותרת של 2017, תהיה פיצוי גם על ההופעה של גאנז במחוזותינו ב-1993, שאמנם כללה קאמבק קצר של הגיטריסט המקורי איזי סטראדלין, אך הותירה רבים מאוכזבים. זה קרה פחות מחודשיים לפני הופעתה האחרונה של הלהקה, ובמשך 23 השנים שעברו מאז ועד האיחוד הגדול באפריל האחרון, גם אם לא חיבבת את הלהקה, ידעת עליה דבר אחד - הסכסוך בין חבריה הוא הסיבה הרשמית לפירוק.
פירוק? רשמי? לא בטוח, שכן איש מחברי ההרכב לא הצליח לאורך השנים להצביע על הזמן המדויק בו הפסיקה הלהקה את פעילותה. במילים אחרות, GNR לא באמת התפרקה אף פעם, היא יותר התמסמסה, סיום לא הולם להרכב כל כך גדול - אפילו מיינסטרימי במשך תקופה ארוכה. ההצלחה הגורפת ניכרה היטב ב"Use Your Illusion", סיבוב ההופעות הארוך שסימן עבור גאנז את הפיכתה למפלצת אצטדיונים, הביא אותה לאורך שנתיים לקהל בכל העולם, לפסגת עולם המוזיקה - ומשם הכל התחיל להסתבך.
לכל תהליך של פירוק יש רמזים מטרימים. אלו פוזרו בשפע כבר מ-1987, שנת הפריצה הענקית של הלהקה, בזכות אלבום הבכורה "Appetite for Destruction" ששיגר את הלהקה למעמד כוכבי על. ומה קורה כשנערים פוחזים מלוס אנג'לס עם חיבה להרס עצמי פוגשים כסף? ובכן, פוטנציאל ההרס גדל. חברי גאנז אנד רוזס היו אמנם מוזיקאים מוכשרים שהצליחו לתאר היטב את סצנת המטאל המטונפת של אל.איי האייטיזית - אבל בכל הנוגע לבגרות ויכולת התמודדות עם הצלחה פתאומית ותהילה, ובכן, בואו נגיד שהיו שעשו זאת טוב יותר.
בין 1987 ל-1991 אקסל רוז וחבריו נהנו מהחיים החדשים, שכללו מכוניות, חימום הרכבי על כמו אירוסמית' והרולינג סטונס, בתים מהניילונים (לא עניין של מה בכך, עבור מי שהיו ישנים עד אז בין היתר על ספות של חברים או חשפניות שהכירו), ובעיקר - גישה בלתי מוגבלת לסמים ואלכוהול.
בסקר השנה שלנו כבר הצבעתם? עכשיו זה הזמן:
בתחילת שנות ה-90', בעוד שהגיטריסט סטראדלין החליט להתנקות - ובעקבות כך לעזוב בהמשך את ההרכב - סלאש החליט להתנסות בשילובים נרקוטיים שונים שרקח בביתו, תוך חיבה עזה לספידבול - שילוב של קוקאין והירואין ישר לוריד. דאף, לעומת זאת, נהנה לשתות כמויות מגוחכות של וודקה, ואפילו גילה דרך נהדרת לא לקרוס אחרי לילה של שתייה כבדה: שתי שורות קוק ואפשר להמשיך לשתות. המתופף סטיבן אדלר מצדו שקע בסם עמוק יותר מכולם, ואף סולק בשל כך בהמשך מההרכב. באשר לאקסל רוז - הוא הצליח להתנקות בשלב מסוים, אך שדים מעברו המשיכו לרדוף אותו ולתת אותותיהם בהתפרצויות זעם, שינויים תכופים במצבי הרוח ותחושת נרדפות.
אחרי מאמצים רבים הצליחו החברים ב-1991 לשים את התחביבים הממכרים בצד, להיכנס לאולפן אחד ולהקליט בתוך שבועיים את צמד אלבומי "Use Your Illusion", שהציגו צליל אחר - פחות מינימליסטי ומהודק, הרבה יותר בומבסטי. החומרים החדשים דרשו סיבוב הופעות גדול, ואפשר להגיד שהבעיות התחילו כשרוז החליט לצרף ללהקה שני קלידנים, זמרות רקע וחטיבת כלי נשיפה.
"Move to the City". מהרכב רוק קטן למפלצת עם זמרות רקע וכלי נשיפה
כך, מהרכב רוק קטן וממוקד הפכה גאנז לביג בנד גרנדיוזית, יותר קרקס נודד מטורלל מאשר הרכב הרוק הגדול בעולם. אם מטאליקה, למשל, שחוותה גם היא באותם ימים את שנות גדולתה, התנהלה בחוכמה כלכלית ובמקצועיות - הרי שסיבוב ההופעות הארוך של גאנז היה מופת להתנהלות כלכלית שגויה. צוות מארגני מסיבות, דילרים ומקעקעים צמודים היו חלק מפמליית הענק של הלהקה, וסיבוב ההופעות כלל לא מעט ביטולים, הפסקות של ימים, שיט ביאכטות ושאר מותרות שהפכו את הטור ללא רווחי בעליל.
שם, בסיבוב הראווה הגדול ההוא, העמיקו המחלוקות הגדולות - בעיקר כי אקסל הפך בלתי צפוי ונפיץ. חבריו להרכב העידו כי נהג לבטל הופעות בהחלטה של רגע, ובאחרות, אלו שכן התקיימו, פשוט ירד מהבמה (יש שיאמרו בצדק, שכן לא אחת הושלכו לעברה חפצים שאף פגעו בנגנים). יותר מהכל - האיחורים של רוז, שלעתים עלו על שלוש שעות ממועד תחילת ההופעה המקורי, יצרו מתח רב בקרב החברים, שמשום מה נמנעו מלהתעמת איתו בנושא.
במשך שנתיים הלכו והתערערו היחסים בין חברי הלהקה, שבשלב מסוים כבר לא התרועעו זה עם זה שלא במסגרת הופעות. את זמנם הפנוי הם בילו בערים שונות, לעתים מדינות שונות. בסופו של טור הענק הייתה גאנז אנד רוזס צל של עצמה. מקגן היה לאלכוהוליסט כבד שקשה היה להבין את דיבורו ואילו סלאש פיתח סלידה קשה מאקסל וממעלליו. ב-17 ביולי 1993, עת ירדו מהבמה בפעם האחרונה, לקחו החברים הפסקה ארוכה מפעילות - ובעיקר אחד מהשני.
האלבום "The Spaghetti Incident?" שיצא ב-1993 הורכב בעיקר מקאברים שהוקלטו מראש, בסשני ההקלטות של "UYI" ובעצירות במהלך סיבוב ההופעות. כשהגיעה השעה להתחיל לעבוד על חומרים חדשים - המשימה התבררה כלא פשוטה בכלל. ניסיונות איסוף חומרים חשפו בדיוק עד כמה לא מתפקדת הייתה הלהקה, כשאיסוף כל חברי ההרכב בחדר היה גם כך אתגר לא קטן. רמות התסכול עלו כשרוז פשוט לא היה מגיע, או מופיע באיחור לסטודיו - ואז כועס על החברים שעזבו אחרי שעות של המתנה. כשסלאש הביא בפני רוז חומרים חדשים שכתב, פסל אותם האחרון בטענה שמדובר ב"רוק דרומי", והודיע רשמית שזה לא ינוגן על ידי גאנז אנד רוזס שלו.
באוטוביוגרפיה שפרסם ב-2007 כינה סלאש את רוז "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". "עשור אחרי שהקמנו את הלהקה, גאנז אנד רוזס כפי שהכרתי אותה השתנתה לחלוטין", כתב שם. "ניסינו לגרום לדברים לעבוד שוב, למרות שאפפה אותנו האווירה הכי פחות יצירתית בתולדות הלהקה. הזיכרונות שלי מהתקופה ההיא מעורפלים, מפני שעשיתי כל שיכולתי כדי לשכוח ולהדחיק. כל השליליות שעטפה אותנו חסמה את היצירתיות שלי. אני זוכר שהיינו מגיעים לאולפן ומנגנים ללא כל כיוון. באחת הפעמים הבודדות בהן עוד דיברתי עם אקסל, היה ברור שאנחנו מגיעים ממקומות מאוד שונים. היה שם כל כך הרבה מרמור. הניסיון להישאר שלו ורגוע מספיק כדי לנגן הפך למשימה בלתי אפשרית עבורי".
הסינגל האחרון שהוציאו היה "Sympathy for the Devil" מדצמבר 1994, קאבר מוצלח דווקא לקלאסיקה של הרולינג סטונס, מתוך פסקול הסרט "ראיון עם הערפד". סלאש שנא את הסרט (אקסל כמובן חשב את ההיפך) - אבל את התוצאה הסופית הוא תיעב עוד יותר. "רוצים לשמוע את הצליל שמשמיעה להקה מתפרקת? פשוט תאזינו לשיר הזה", הוא אמר פעם, והתייחס לכך שחרף התנגדותו, הוסיף רוז לשיר ערוץ גיטרות נוסף שהקליט חבר ילדות שלו - אדם שלא ממש מצא חן בעיני יתר חברי גאנז. תוסיפו לכך את העובדה שאקסל החליט לפטר את גיטריסט הליווי החדש יחסית, גילבי קלארק, מבלי להתייעץ עם חברי הלהקה - והנה לכם מתכון לפיצוץ.
כל שאר חברי הלהקה, בגרסאותיהם האישיות, העידו גם הם שעד אמצע 1995 אקסל רוז הפך לדיקטטור בלתי מעורער. "אחד הדברים שחיבר את כולנו היה העובדה שלא הסכמנו לקבל פקודות", הוסיף סלאש. "תמיד שמרנו אחד על השני. אקסל תמיד היה חלק מהקבוצה. אפילו כשהיה מוזר, ידענו שהוא חלק מהקולקטיב - ולפתע הוא לא היה. אקסל הבהיר לכולנו שאנחנו הלהקה 'שלו', והתכוון להתעלל בנו ככל שראה לנכון". הלימבו המגוחך שמתאר סלאש נמתח על פני שלוש שנים, עד שב-1996 עזב את ההרכב.
ב-1997 בישר גם מקגן על פרישתו, לאחר שכמעט מת כתוצאה מצריכה מופרזת של אלכוהול, והחליט להתנקות באופן מיידי. הוא עשה זאת ושומר על כך עד היום, כשאת החיבה לטיפה המרה החליף באהבה לאמנויות לחימה ויוגה, ואף למד מנהל עסקים. עם הזמן, לצד מספר להקות שהוביל, גם הקים חברת ייעוץ פיננסי למוזיקאים - לאחר שהפיכחון גרם לו להבין שהוא וחבריו ל-GNR לא הבינו את רוב החוזים שחתמו עליהם בימי השיא.
ואגב חוזים - אפשר להגיד שהמסמר האחרון בארון הקבורה של גאנז אנד רוזס, ולמעשה הביא לפרישתם של סלאש ומקגן, הגיע בדמות חוזה שהגישו נציגיו של רוז לגיטריסט ולבסיסט. באותם ימים תקשר הזמר עם יתר חברי ההרכב רק באמצעות אנשי עסקים עושי דברו, ואלו דרשו מהשניים להעביר לידי רוז את כל הזכויות לשימוש בשם "Guns n' Roses". המשמעות הייתה ברורה - המותג שייך לאקסל, והם רק נגנים שניתן להחליף בכל רגע, על אף שבפועל הקימו יחד איתו את הלהקה. הייתה זו דרישה מקוממת, לא בדיוק מה שהם פינטזו עליו כשהתחילו לחגוג ולנגן עשר שנים קודם לכן.
"ככל שהתקרב חודש הלידה של בתי הראשונה, התחלתי להרהר באפשרות להתקדם הלאה מגאנז אנד רוזס, או ממה שנשאר ממנה", כתב מקגן על הימים ההם בביוגרפיה שלו מ-2011. "הלהקה שכרה אולפנים במשך שלוש שנים, אבל הצליחה להקליט רק שיר אחד. כל ההתנהלות הזו הייתה כל כך בלתי יציבה, שלא היה נראה שהיא תואמת את תקוותי להורות ויציבות. מבחינתי הזמנים היפים של הלהקה היו מ-1985 עד 1988. היא לא נהייתה חשובה יותר ככל שגדלנו, היא פשוט גדלה והתנפחה. ידעתי שאני יכול להמשיך הלאה ורציתי בכך. התקשרתי לאקסל, חברי הטוב ושותפי לעסקים, הלכנו לארוחת ערב ואמרתי לו שסיימתי את דרכי. לחצנו ידיים ובכך זה הסתיים".
סיפור הפרידה של סלאש מהלהקה היה מורכב ומריר יותר - תוצאת מלחמת אגו בינו לבין רוז. למען האמת, היריבות הייתה קיימת מתחת לפני השטח במשך לא מעט שנים, אבל היא הגיעה לנקודת רתיחה שקשה היה לחזור ממנה. "כל העניין היה שאקסל רצה שליטה, עד לנקודה בה הוא חנק את כולנו", סיפר סלאש, "אחרי סיפור החוזה, כל האמון שלי בו אבד. היה שם כל כך כך הרבה מתח ונושאים שלא נגענו בהם. זה היה הניגוד המוחלט לכל מה שגאנז ייצגה. אולצתי להסתפק בתפקיד משני בהרכב וזה פשוט לא היה כיף יותר. זה נהיה מדכא, וכמעט הדהים אותי לראות איך הלהקה הגיעה למצב הזה. איך נתנו לאקסל במשך כל אותן שנים להפוך את מה שהיה בינינו לאיזושהי מציאות מורבידית שהתקיימה רק בראשו". אחרי אינספור פגישות עם עורכי דין, לרבות פגישה בתא אפל במסעדה איטלקית, שתוארה בספרו של סלאש כסצנה מסרט מאפיה, החליט הגיטריסט לעזוב גם הוא.
השנים שעברו מאז לא היו קלות עבור רוב חברי ההרכב. אקסל נאבק כדי להקים להקה חדשה שתלווה אותו תחת שם המותג - שרבים הרגישו שנותר חלול. במהלך הופעתו הראשונה עם הליינאפ החדש בריו ב-2001, הוא התאמץ להסביר לקהל בכל הזדמנות כמה הנגנים החדשים עבדו קשה כדי לתקן את הנזק שעשו החברים המקוריים. "יש אנשים, והכוונה לחבריי לשעבר, שעשו הרבה כדי שלא אוכל להיות כאן היום", אמר אז. "אני אומר - שיזדיינו". דאף וסלאש מצדם הקימו ב-2002 את להקת ולווט ריבולבר יחד עם המתופף מאט סורום, והתמודדו שוב עם סולן בעייתי - הפעם בדמותו של סקוט ווילנד, שהלך לעולמו לפני כשנה.
אך המחלוקת העסקית המשיכה עוד כמה שנים והעיקה על סלאש. ערב אחד הוא עצר שיכור בפתח ביתו של רוז והניח שם פתק מפייס. זה לא עזר במיוחד. בהזדמנות אחרת, במהלך ערב השנה החדשה של 2002, הגיע סלאש ללאס וגאס בדיוק בזמן בו רוז הופיע במקום עם צוותו החדש. הגיטריסט השיג אישור כניסה להופעה מחבר, אך בטרם יצא לכיוונה זכה לדפיקה על דלת חדר המלון שלו. צוות האבטחה של המופע הודיע לו כי בהתאם להוראת הנהלת הלהקה, נאסר עליו להיכנס לשטחו - מחשש שנוכחותו תסיח את דעתו של רוז.
פגישה חיובית יותר התרחשה ב-2010, כשמקגן הגיע למלון בלונדון למטרות עסקים וגילה שמרחק כמה חדרים ממנו שוהה רוז. "צעדתי לכיוון החדר שלו, כשאנשים מפמלייתו עצרו אותי", סיפר הבסיסט על הפגישה המקרית היא, שהזדמנה לו 13 שנים מאז נפגש עם רוז בפעם האחרונה. "'אתה לא יכול להכנס. אקסל בדיוק נכנס להתקלח ולהתארגן לקראת ההופעה היום', הם אמרו. 'ראיתי אותו עירום בעבר', עניתי". אבל רוז לא היה עירום, וכשמקגן עבר את מחסום המאבטחים השניים נעמדו זה מול זה והתחבקו אחרי שנים ארוכות של נתק. בפגישתם הם חלקו סיפורי מורשת קרב, ורוז זכה להכיר את אשתו של מקגן.
באותו הלילה, במהלך הופעת גאנז אנד רוזס החדשים באולם ה-02 המפורסם, הוזמן מקגן לבמה כדי לנגן עמם - דבר שמאז אותה פגישה ולאורך השנים, חזר על עצמו עוד כמה פעמים. למעשה, הקשר המחודש בין רוז למקגן הוא זה שאפשר את הקאמבק של ההרכב המקורי. מקגן נחשב למפשר ולזה שדרכו התאפשר הפיוס הגדול בין אקסל לסלאש. לקח להם רק 23 שנים לעשות את זה - אבל מוטב מאוחר וכו'. באפריל האחרון הם עלו על הבמה במועדון הטרובדור בלוס אנג'לס, היכן שהופיעו לראשונה, וניגנו יחד מול קהל בפעם הראשונה מאז קיץ 1993.
הגורל זימן אותם לאותו חדר מלון. רוז ודאף מתאחדים לראשונה ב-2010
בראיוון היחיד שקיים אקסל רוז מאז האיחוד ההיסטורי, כשהתבקש לתאר את האופן בו הסולחה נרקמה, הוא סיכם למעלה משני עשורי סכסוך בדרכו המשונה והאופיינית: "אני זוכר שאמרתי לאנשים שעובדים איתי שהם יכולים להתחיל לבדוק את השטח. זה הלך ונהיה מציאותי יותר, עד שביקשתי את המספר של סלאש מפרננדו (לביס, מאנשי הנהלת גאנז אנד רוזס). הוא השיג לי את המספר ואמר - 'אם זו בדיחה, אני הולך להרוג אותך'. התקשרתי אליו. נפגשנו לארוחת ערב בבית שלי, ומכאן התחלנו לדבר ולתכנן. ואז פשוט התחילו חזרות והכל נשמע כמו שצריך. פשוט התחלנו לעבוד והכל הסתדר פתאום".
