לא אמא, וטוב שכך
אבא הוא דמות לא מתפשרת, לא מתיילדת ועסוקה עד מעל לראש. לילדים שלכם זה עושה רק טוב
על מקומה של האבהות. אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
זוכרים את הסרט "מרי פופינס" של וולט דיסני? אז בשבועות האחרונים אני צופה בו מחדש. אני עושה את זה בהמשכים, כל פעם לחמש או עשר דקות, במקום הסיפור שלפני השינה, עם בתי בת החמש. היא כבר יודעת להגיד "סופר-קלי-פרג'וליסטיק-אקספי-היילי-דושס", והיא מוקסמת מן הסרט הנפלא הזה, ממש כמוני כשהייתי בגילה – וגם היום.
אבל היום, בצפייה מחודשת כמבוגר, גיליתי בסרט משהו שלא שמתי לב אליו כילד: מרי פופינס היא לא רק מטפלת בילדים, אלא גם מטפלת משפחתית. המשימה שלקחה על עצמה בסרט היתה להחזיר את אב המשפחה, מר בנקס הבנקאי השמרן, אל תוך חייהם של ילדיו, וזאת היתה משימה שאפתנית במיוחד.
באנגליה של ראשית המאה שחלפה, ילדי המעמדות הגבוהים היו אמורים להיראות אך לא להישמע, המטפלות היו אמורות לטפל בהם, והאבות היו אמורים להימצא בעבודה או לבלות במועדון. אבל מרי פופינס עומדת במשימה בגדול: בסוף הסרט מפריח הג'נטלמן הבריטי המחויט והמנוכר עפיפון עם ילדיו. הוא צוחק וצוחק איתם, בזמן שג'ולי אנדרוס פורשת את המטריה שלה ועפה לה בשלווה, גבוה מעל הגגות של לונדון, בדרכה אל המשפחה הבאה והמשימה הבאה.
הטור הקודם
שריפה. אחים
פרופ' יורם יובל
הפינוי בעמונה מעלה שוב את השאלה: האם מלחמת אחים היא אפשרית. ואל תגידו: לא יעלה על הדעת
במהלך 200 השנים האחרונות קרה משהו לאבות בעולם המערבי. הם הלכו לאיבוד, לפחות ככל שהדברים נוגעים לילדיהם, ורק בשנים האחרונות הם מתחילים לחזור. "אבא הלך לעבודה / הלך הלך אבא", כך שרו לנו כשהיינו ילדים, וזה היה נכון לגמרי.
אבל לא תמיד זה היה ככה. ביהדות, כינוי הכבוד לאבא הוא "אבי מורי". עד לפני כ-200 שנה, רוב הבנים (ולא הבנות, שנשארו בבית עם אמא ולמדו להיות אימהות) היו מבלים את רוב שעות הערנות שלהם, משלהי העשור הראשון לחייהם וכמעט עד סוף העשור השני, עם אביהם. בנו של הנגר למד להיות נגר, בנו של האיכר למד להיות איכר, בנו של המוסיקאי למד להיות מוסיקאי ובנו של הסוחר למד להיות סוחר – והם לא רק ירשו, אלא גם למדו, את המקצוע שלהם מאביהם.
כך זה היה פעם. והיום, עם מי מבלים הילדות והילדים שלנו את רוב שעות הערנות שלהם? לא עם אבא, לא עם אמא, וגם לא עם סבא וסבתא. הם נמצאים עם אנשים שצריך לשלם להם כסף כדי שיהיו איתם: מטפלות, גננות, מורים ומורות. ילד שהגיע לגיל 18 הספיק לבלות עם הוריו במהלך חייו הרבה פחות שעות משבילה עם מורים וגננות. איך הגענו למצב הזה, שאנחנו לוקחים אותו היום כמובן מאליו?
זאת הייתה המהפכה התעשייתית שהפרידה בין אבות לילדיהם ושלחה אותם לבתי החרושת ולמשרדים. תפקידו של האב השתנה והוא הפסיק להיות המחנך והמלמד. הוא נותר המפרנס, ואבהותו נמדדה בעיקר ביכולת שלו לכלכל את משפחתו בכבוד ולא באיכות וכמות הקשר שלו עם ילדיו. את המחיר של היעדרות האב מן הבית שילמו לא רק האימהות אלא גם הילדים – זאת אומרת כמעט כולנו – בדרכים שונות. אין דרך לומר זאת יותר בעדינות: ילדים הגדלים ללא נוכחות אב משלמים מחיר כבד.
אחרי כ-50 שנה של מחקר בנושא, אין היום ספק שנוכחותו של אב בחיי ילדיו מועילה להם כמעט בכל היבט שניתן להעלות על הדעת, וכגודל הנוכחות כך גודל התועלת: כאשר יש גם אמא, ילדים שגדלו עם אב נוטים הרבה פחות לאלימות, יש להם יותר ביטחון עצמי והם יודעים להתמודד טוב יותר עם תסכולים חברתיים. ילדות וילדים שאבותיהם מעורבים בחייהם הם בעלי יכולות קוגניטיביות טובות יותר כתינוקות, מצליחים יותר בבית הספר ובמבחנים פסיכומטריים, וכמבוגרים יש להם לא רק מנת משכל גבוהה יותר ומעמד גבוה יותר בחברה, אלא גם יכולות שפתיות טובות יותר – רהיטות, אוצר מילים עשיר ויכולת הבעת רעיונות.
רגע, איך יכול להיות שקשרים קרובים עם אבות, שהנכונות של רובם לדבר, והכישורים השפתיים שלהם, נופלים בהרבה מאלו של רוב האימהות, משפרים את כישורי השפה של ילדיהם? התשובה נמצאת בכלל שמכיר כל מטפל משפחתי: "Fathers don't mother" – אבות אינם מטפלים כמו אימהות.
מה שאכתוב להלן אינו נכון תמיד, ואינו נכון באופן מוחלט, אבל הוא נכון ברוב המשפחות: סגנון ההורות האבהי שונה מסגנון ההורות האימהי. "לא כל כך גבוה!" צועקת אמא כאשר אבא מניף את הילדה באוויר, וזה לא מקרה.
בספרו "אמנות האהבה" מתאר הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי אריך פרום שני סוגים של אהבה, ששניהם דרושים לילדים כדי לשגשג ולפרוח. הוא קורא להם "אהבה אימהית" ו"אהבה אבהית", אבל מובן שכל אחד מהם יכול להיות מוענק גם על ידי בן המגדר השני. הם אינם אלא סטריאוטיפים, ובמציאות כל אחד מאיתנו הוא "גם וגם", ובכל זאת יש משמעות לשוני ביניהם.
אהבה "אימהית" היא האהבה הראשונה שילד זקוק לה בבואו לעולם. זוהי אהבה ללא תנאי וללא דרישות, אהבה הנותנת בסיס ותומכת מלמטה. היא אהבה ללא גבולות, המשנה את העולם שסביב הילד כך שיתאים לילד, ובלעדיה אי אפשר. גם אבות המטפלים בתינוקות קטנים יטפלו בהם בצורה כזאת.
לעומתה, האהבה ה"אבהית" היא אהבה המופיעה מאוחר יותר בחייו של ילד, והיא קשורה למאמץ ולהישגים: "תתאמצי, את יכולה, אל תוותרי, אני יודע שקשה לך, אבל תנסי עוד פעם". אהבה כזאת מציבה גבולות. היא משנה את הילד כך שיתמודד טוב יותר עם העולם שסביבו – היא מושכת כלפי מעלה ומכינה לחיים.
זוהי הסיבה לכך שקשר עם אבות משפר יכולות שפתיות – הילדה והילד נאלצים להתמודד על תשומת לבו של אדם המוסח על ידי ההודעות בסמארטפון שלו ואינו משנה את שפת הדיבור שלו כך שתתאים לילד. כלומר, וזה נבדק במחקרים, רוב האבות מדברים פחות בשפת התינוקות וגם נכונים יותר לקחת סיכונים. זה קצת מפחיד וקצת מתסכל, אבל כאשר יש בסביבה גם אהבה אימהית, אז כמעט תמיד זה גם טוב.
בשנים האחרונות החלו האבות לחזור הביתה. זה קורה רק באופן חלקי, ומה שהחזיר אותנו היה בעיקר יציאתן של האימהות אל שוק העבודה. אבל הסיבה חשובה פחות מן התוצאה, וחזרתם של האבות הביתה היא ברכה לכל בני המשפחה – ובראש וראשונה לאבא עצמו. לכן, ממש כמו בשיר, "מרי פופינס, קדימה, יש לך משימה".
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' יורם יובל
מומלצים
