כל המשפחה עם הפרעות קשב
ערימה גדולה על השולחן שמזיזים כל פעם כשאוכלים, כביסה על הספה, תיק מלא במסמכים ישנים ובלאגן קבוע בחדר ילדים. החיים כשאמא, אבא והילדים עם הפרעות קשב וריכוז
מאז ומעולם הייתי הילד הזה עם הפוטנציאל אבל בלי הטוסיק. איך שהוא הסתדרתי, אך בשלב מאוחר יותר בחיים הבנתי שכנראה מדובר בהפרעת קשב, אבל לא באמת עשיתי עם זה שום דבר. כשהבכור התקרב לחטיבת ביניים והתחלתי לראות שיש דמיון חשוד בינו לביני, ידעתי שאם הוא הולך לאבחון גם אני הולך.
לטורים הקודמים:
- "הבת שלי רוצה רק את אימא שלה"
- אי אפשר להכריח ילד להכין שיעורים
- הבן שלי לא רוצה לצפות איתי במשחקי כדורגל
אצל ילדים האבחון ארוך יותר אבל אצל מבוגרים זה מאוד פשוט - רופא משפחה נותן הפנייה לנוירולוג שמפנה למבחן מוקסו (כלי עזר לאבחון הפרעות קשב וריכוז). כמובן שבמבחן יצא שאני ADHD עם חריגות קיצונית בכמה דברים. זה מסביר למה התיק שלי תמיד מכיל תלושי משכורת מלפני שנתיים שפשוט לא מצאתי את היכולת להוציא אותם ולסדר בתיקיות.
בת זוגי הלכה גם היא לאבחון, ואיזו הפתעה - גם היא מופרעת קשב. עכשיו אני מבין למה אנחנו מסתדרים כל כך טוב ולמה לפעמים אנחנו מוצאים במקרר קופסאות אוכל, בלי הקופסה, פשוט האוכל פיתח מספיק בקטריות בשביל לכרסם בפלסטיק שעטף אותו. שולחן פינת האוכל שלנו נראה כמו ערימה גדולה של ציוד וכל פעם שאנחנו יושבים לאכול אנחנו מזיזים הכל לפינה אחת של השולחן. זה מפריע לנו? לא יודע, אולי קצת, אבל לא מספיק בשביל לעשות משהו בנידון.
יש על השולחן מדליה ממרוץ שהשתתפתי לפני כמה חודשים. יש מספרי חזה ממרוץ שהיה לפני כמה חודשים ובת זוגי השתתפה בו, שלא תחשבו שרק אני אחראי על הבלאגן. יש שקית במבה חצי פתוחה שאפשר למכור אותה לאספנים כי היא מהמהדורה הראשונה של במבה. אז איך בכל זאת אנחנו מסדרים? כשדברים נערמים בצורה כזאת שהם נופלים על הרצפה, אז מה שנופל נלקח משם וככה אנחנו בעצם עובדים בשיטה של מה שנפל יוצא מהשולחן.
אותו הדבר אפשר למצוא בסל הכביסה שיכול לפעמים להגיע עד התקרה בערך ואז אנחנו עושים מכונות, אבל צריך את הכביסה גם להוריד מהחבל וגם זו בעיה, ושלא נתחיל לדבר על זה שבספה שלנו רוב הזמן אי אפשר לשבת כי היא מלאה כביסה שעברה את התהליך.
אני בטוח שאם אמא שלי ז"ל הייתה רואה איך אני חי, היא הייתה מתה פעם שנייה. גדלתי בבית שאם הייתי עומד יותר מדי זמן באותו המקום, היו שמים עליי מפית ועציץ. הכול היה מסודר. כל בוקר המצעים היו מקופלים מהמיטה ונכנסים למגירה מתחת, הבגדים בארון היו מסודרים כמו חיילים לפני יציאה לשבת הביתה ואם היו בסל כביסה בגדים שעברו את העשרים ס"מ גובה, מיד המכונה הייתה נדלקת. אז איך אני יצאתי ככה?
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ואז אני מגיע לילד - כשהוא סיים כיתה ו' הוצאנו אצלו מהתיק ניירות שהיו בערך מכיתה א', אולי היה שם איזה אישור לטיול שהיה אי שם בערך לפני ארבע שנים. הוא מבולגן ולפעמים אנחנו מעירים לו על דברים שאני בעצמי חוטא בהם. הוא אובחן גם הוא כסובל מ-ADHD, כמה שלא מפתיע, בכל זאת העניין הזה גנטי. הוא מקבל תרופה, אבל מקפיד לא לקחת אותה כל יום. בימים שהוא לוקח כדור הוא כמעט לא אוכל כל היום, אבל הוא הרבה יותר נעים לשיחה וגם חברותי יותר. אנחנו מבקשים ממנו לסדר את החדר רק בימים שהוא על כדור. הסיכוי להצלחה גבוה יותר.
הילדה עוד מעט בת שלוש ומראה סימנים ברורים שהיא הולכת בתלם המשפחתי. היא מפזרת את המשחקים שלה בכל מקום אפשרי בבית. הייתי אומר שאני מקווה שהיא לא קיבלה את זה בירושה מאיתנו, אבל הסיכוי לזה הוא בערך כמו שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליי עכשיו, טוב לפחות אם היא תתקשר יהיה לי מספיק כסף לממן את כל התרופות שיטפלו בהפרעה.
60 שניות על הפרעות קשב וריכוז. צפו:
לפנייה לכתב/ת 
