רגע לעצמם: המקום בו המטפלים בהורים מבוגרים יכולים לנוח
טיפול ממושך בקרוב משפחה שהזדקן וחלה דורש לא פעם מהמטפלים – ילדים או בני זוג, מסירות נפש רבה, שגורמת להם להזניח את בריאותם ורווחתם שלהם. עכשיו יש להם אפשרות לקחת אתנחתא, בבקרים מרוכזים של פעילות גופנית, שיחה ומדיטציה
בשיתוף בית בלב
כבר שנתיים וחצי מאז אושפזה שושנה פיוריץ, בת 90, כשהיא נתמכת במכונות הנשמה ומחוסרת הכרה. שנתיים וחצי בהן עושה יום-יום את דרכה בתה, פנינה דבאח, באוטובוס מספר 84, אל המרכז בבת ים, לבקר את אמה.
פנינה לא מחמיצה אף יום. המחשבה על אמה, ששוכבת לבדה במחלקה, לא נסבלת בעיניה, וחשוב לה לבוא בכל יום לבקר אותה, גם אם הביקורים היומיומיים עלולים להכביד על חייה שלה. "אני לא מסוגלת לוותר על הביקורים", אומרת פנינה, שבעצמה כבר לא צעירה ובקרוב תחגוג 70. "אני ואמא חיינו ביחד ב-12 השנים האחרונות לפני האשפוז. אני מאוד קשורה אליה וחשוב לי לראות אותה כל יום, להשגיח שהיא בסדר, לתת לה הרגשה שהיא לא לבד, גם אם לא בטוח שהיא יודעת שאני שם".
קראו גם:
להזדהות עם המטופלים: צוותים רפואיים ידמו על עצמם מוגבלויות פיזיות בסדנאות ייחודיות
תוחלת החיים המתארכת מציבה אתגרים רבים מול פנינה ורבים כמוה, שמסורים לטיפול ממושך בבן משפחה שהזדקן, חלה או הפך מוגבל. אבל הטיפול בחולים שמאושפזים במחלקות, גובה לעתים מחיר גבוה גם מהמטפלים עצמם – בני משפחתם.
"טיפול בהורה או בן זוג סיעודי ושיקומי מביא איתו שחיקה נפשית, כלכלית, ועומס רב על דור הביניים המטפל", מסבירה מיכל פרגו, מנהלת המרכז הרפואי שיקומי "בית בלב" בנשר. "היום נוצר מצב שבו אנשים שכבר אינם צעירים מטפלים גם בילדים וגם במבוגרים. המצב הזה נמשך לעתים שנים ארוכות ועלול להיות שוחק ומבלבל. זאת ריצה לטווח ארוך".
כדי לתת מענה על הצורך הזה, מקיימים במרכזי האשפוז של "בית בלב" ימי פעילות מרוכזים ששמים את הדגש על טיפול בבני המשפחה הסועדים את יקיריהם. במסגרת הימים הללו מקבלים הילדים ובני הזוג אתנחתא קלה מהשגרה השוחקת, וניתנת להם הזדמנות לטפל גם בעצמם.
"הגעה יומיומית של בני המשפחה לבית החולים לבקר את יקיריהם שוחקת מאוד מבחינה נפשית", אומרת מירב וקסמן, ראש מערך העובדים הסוציאליים במרכז הרפואי שיקומי בית בלב בת ים. "ראינו שבני המשפחה, שנמצאים כל הזמן ליד המטופל, ממש מזניחים את עצמם. לא נחים, לא הולכים לבדיקות, לא הולכים לרופא המשפחה. מדובר לרוב באנשים לא צעירים. הרעיון שעומד מאחורי הפעילות הוא המסר למטפלים לעזור לעצמם, כדי שיוכלו למלא מצברים ולהתרענן, כי כשהם יחלו לא יהיה ביכולתם לסייע לקרוב המשפחה החולה".
בוקר של כיף: להרגיש שאני לא לבד
בימים המיוחדים, יכולים הילדים ובני הזוג לקחת רגע אחד לעצמם. עיקר הפעילויות מיועדות לגוף ולנפש. הם יכולים ליהנות מפעילות גופנית משחררת, כמו שיעורי התעמלות, הפעלה בריקוד או יוגה צחוק. הם משתתפים בסדנא לשיפור הזיכרון, טכניקות בדמיון מודרך והרפיה, הרצאות בנושאים שונים כמו הומיאופתיה, או טיפים לבריאות הגוף והנפש, ובעיקר, הם נהנים מתשומת הלב שמופנית הפעם אליהם ומהתחושה שהם לא לבד.
"כאשר אדם נזקק לאשפוז ממושך, מתהפך גם עולמם של בני המשפחה המטפלים בו", מסבירה פרגו, "כל סדרי המשפחה מתערערים. העומס הפיזי והרגשי הוא עצום. החשיבה לדאוג גם לבני המשפחה מגיעה מתוך תפיסה כי המטופל זקוק לכל התמיכה הנדרשת וחלק ממנה היא גם להעניק תמיכה לבני משפחתו, לחזק את רוחם, ולהעניק להם כלים לאורח חיים בריא".
איך נראה בוקר כזה? מה התוכנית?
"המשתתפים מגיעים בבוקר, החדר מקושט, יש כיבוד קל, הכל כדי ליצור אווירה טיפה אחרת מבית החולים", מספרת וקסמן. "מתחילים משיחת היכרות עם עובדת סוציאלית, שעוזרת למשתתפים להיפתח לקבוצה וגם להבין שמגיעה להם האתנחתא הזאת.
"אחר כך יש שיעור התעמלות עם פיזיותרפיסטית כדי לשחרר את האיברים ולהזרים קצת דם. הם גם מקבלים הדרכה איך ליישם בבית – או אפילו על הכיסא שהם יושבים עליו ליד המטופל – את התרגילים שהם למדו.
"לאחר מכן שיעור יוגה צחוק לשחרור, והפעלת דמיון מודרך שמלמד איך להירגע. בחלק מהסדנאות תרגלנו מדיטציית מיינדפולנס, שמעניקה כלים ייחודיים להתמודדות עם לחץ וחרדה. אחר כך לפעמים יש הרצאות על נושאים שונים".
"הם חייבים לצבור כוחות מדי פעם"
הזרקור שעובר להאיר הפעם עליהם הוא לא תמיד פשוט. רבים מהמשתתפים בסדנאות מתקשים לקבל את הרעיון שמותר להם לקחת הפסקה לעצמם מדי פעם. "אנחנו מדברים איתם הרבה על מה יקרה אם הם ילכו לבית קפה לשתות קפה עם חברים", אומרת וקסמן. "כל דבר כזה מלווה בייסורי מצפון. אבל אין מה לעשות, הם חייבים לצבור כוחות. אם המטפלים לא יטפלו בעצמם ולא יתאווררו מדי פעם, הם לא יוכלו לעזור לבן המשפחה".
מעניין לבחון את השינוי שעוברים המשתתפים במהלך היום עצמו. "בהתחלה הם מאוד משתפים פעולה, ופתאום במהלך היום הם מתחילים להראות סימנים של חוסר מנוחה ולשאול 'מתי כבר אפשר ללכת לראות את אבא', 'אני חייבת לבדוק מה עם אמא' וכו', רואים כמה קשה להם להתמקד פעם אחת בעצמם. אבל בסוף היום הזה, אחרי שהם קצת נושמים עמוק וקצת נחים מהיומיום המתיש, רואים כמה הם פורחים, כמה המצברים שלהם מלאים, ומבינים כמה הם היו זקוקים לזה", אומרת וקסמן.
פרגו מספרת שהתפיסה הניהולית של המרכז לאשפוז המשכי רואה את החולה ואת משפחתו כיחידה אחת. "ככל שאנחנו נותנים מענה לצרכיו של החולה, כך אנחנו מזהים את הצרכים של המשפחות ונותנים להם מענה. זה חשוב לכל אורך הטיפול. אנחנו נותנים לבני המשפחה כלים לטעון מצברים, לקבל מידע והסברה".
פנינה דבאח, שהשתתפה כבר פעמיים בבוקר של כיף ב״בית בלב״ בבת ים, מספרת על התחושות שהתעוררו בה בעקבות ההשתתפות ומדגישה את החשיבות של ההפוגה לבריאות הנפשית של מי שמקדישים את חייהם לטיפול ביקיריהם. "בית החולים יכול להכניס את המבקרים למצב של דיכאון", היא אומרת. "אני למשל, תמיד לבד. יש לי ברוך השם נכדים ונינים אבל אני רואה אותם רק בשישי ושבת. זה עשה לי טוב לדבר עם אחרים שנמצאים במצב שלי, הייתה חסרה לי החברותא וקיבלתי מענה על הצורך הזה במהלך הבקרים.
"מאוד התחברתי למפגש עם אחרים שהם כמוני", ממשיכה דבאח."מטפלים גם הם בהורים מבוגרים. גם הפעילויות היו מהנות מאוד ועזרו לי להשתחרר – היה שיעור יוגה צחוק, מדיטציה, פעילות גופנית, דיברנו הרבה על תזונה ואורח חיים בריא, המחסומים ירדו, רקדנו, , שרנו, שמחנו. כן ירבו ימים כאלו".
בשיתוף בית בלב
לפנייה לכתב/ת 
