המשפחה שלא מפחדת משינויים ועוברת דירה כל 4 שנים
למתבונן מבחוץ זה נשמע כמו טירוף אבל ד"ר אייל דורון החליט שכדי ללמד את ילדיו להתרגל לסביבות חדשות ולחוסר ודאות, הם יעברו בכל 4 שנים מקום מגורים ובתי ספר. בטור חדש הוא מסביר איך זה עובד
עברנו דירה. פעם בארבע שנים אנחנו קמים ועוברים מקום. מחליפים שכונה, מחליפים בתי ספר ומחליפים סביבת חיים. גרנו בצפון הישן של תל אביב. רחוב שקט ומתוק ליד פארק הירקון. אמרו לנו שלא עוברים ממקום כזה, אמרו לנו שלא עושים את זה ב"אמצע" כשהילדים באמצע היסודי (איתמר עלה לכיתה ו' ואלונה לכיתה ג'), אמרו לנו שלא עוברים לשנתיים (זה חוזה השכירות שלנו בינתיים), ומה יהיה עם החברים שלהם? והפקקים? והסיוט של לארוז הכל ואחר כך לפרק? אבל ברגע שיותר מחמישה אנשים אומרים לך שאתה עושה משהו לא בסדר, יש סיכוי מצוין שאתה בדרך הנכונה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לכל מי שחושב שאני מתעלל בילדים שלי כדאי להקשיב קודם להם, וגם להסבר, כי יש כאן קונספט. הם בחרו את הבית (בית מדהים בשכירות בהרצליה הצעירה), הם ניהלו משא-ומתן קשוח (מאמצים כלב כתנאי פתיחה), הם סיירו בשכונה וביקרו בבית הספר והחליטו שהם רוצים. היו להם חברים וחברות במקום הקודם, אבל הם התרגלו לראות את היתרונות שיש בתזוזה.
את הדירה התל אביבית והמגניבה החליף בית צמוד קרקע רחב ידיים. 48 שעות לקח כל המעבר, כולל אחרון הכלים בארון, תודה לאליעד המוביל שהרים רהיטים ענקיים ביד אחת כמו בקומיקס של גיבורי על. הרעיון הוא כמובן להזמין את כולם באותו יום: חשמלאי, טכנאי מזגנים, טלפון, טלוויזיה וגם זה שעוזר להעביר מנורות ולתלות מדפים. אני לא טוב בזה ומאמין גדול שכל אחד צריך לעשות רק את מה שהוא טוב בו.
יומיים של חמ"ל, כולל פרידה מרגשת מחפצים מיותרים, ורעיון אחד מוביל - ללכת על הבלאגן במלוא העוצמה. כל מי שיכול לעזור שיבוא ביומיים האלה, כי אחרי יומיים הכל עומד מסודר, כאילו שנים אנחנו גרים שם. "אתם עוד על ארגזים?", שאלו אותנו אחרי שבועיים, בכלל לא זכרנו שרק נכנסנו. אנשים מתמכרים לקונספט של מעבר דירה מתיש, איטי ומזדחל, לא ברור למה. ביום שבת בבוקר קמנו לתוך הבית החדש ומהחלונות נשקפה החצר.
ידענו כולנו שהגיע הרגע לנסוע ל-SOS חיות לאמץ כלב. אני אישית הבטחתי בזמנו לפוקסי, פודל טיבטי שהיה לחבר נפש שלי במשך 14 שנים, שלא אקח כלב אחר על פניו. אבל הילדים הגיעו והם רוצים את שלהם. בין עשרות הכלבים שהמתינו, הבחנתי בו מיד. יפה חתיך ושובב. עירוב של כל מיני דברים, בעיקר של מתיקות שובת לב. משפחה אחת הקדימה אותנו ושוחחה עם המטפלים במקום לגביו, ואנחנו החזקנו אצבעות במתח שהם ימשיכו הלאה. זה קרה וזינקנו. אימצנו את ג'וס על המקום וללא היסוס. כלב שבילה שנה במכלאות בבאר שבע. שועל ערמומי ומלא קסם, שאט אט מבין שאנחנו והוא משפחה אחת. חזרתי ביום ראשון בערב בפעם הראשונה מהעבודה הביתה, וראיתי שני ילדים משחקים בגינה וכלב אחד נרגש שקופץ עלי. הרגשתי שוב, לרגע, שהחלפתי חיים.
למה כל זה נולד? יש כאן קונספט משפחתי שהפך לדרך חיים. פעם בארבע שנים אנחנו עוברים מקום, מחליפים עיר, בית ספר - ונוחתים בשכונה חדשה. לומדים לשמור על כל הקשרים החשובים מקודם, ולסמוך על עצמנו שנכיר חברים חדשים. המציאות משתנה וחשוב להתרגל לסביבות חדשות ולחוסר ודאות. איתמר מתורגל כבר, ותוך ימים ספורים השתלב חברתית בתוך כיתה שרצה יחד כבר חמש שנים. קבלת פנים מדהימה, אני חייב להגיד. יש לו חברים וחברות ומורים חדשים. הוא למד מכיתה א' ועד לכיתה ה' בשיטת מונטיסורי בכפר הירוק: בלי מבחנים ובלי שיעורי בית, ותוך יום היה צריך להתרגל לשיעורי בית ולמבחנים.
אולי יעניין אותך גם:
- התחרות הסמויה בין ההורים לקראת חנוכה
- כישרון או תרגול? הילדים שמדברים כמה שפות
- 22 משפטים שאסור לומר ליד הילדים
למתבונן מבחוץ זה נשמע כמו טירוף: לעזוב בית ספר פרטי, אינטימי, מוקף מדשאות וטווסים, לטובת בית ספר ציבורי בן אלף תלמידים עם צלצול צורמני ומשמעת. אבל איתמר ממש מרוצה. הוא רצה שינוי וחידוש והוא מתחבר לילדים, לשיטת לימודים אחרת עם אתגרים אחרים, ובעיקר, מוכיח לעצמו שהוא מסוגל ויכול. לאלונה היה יותר מאתגר בהתחלה, אבל רק בהתחלה. החיים החדשים כוללים קהילה מרובת ילדים, בית ספר במרחק הליכה, כלב מקסים, בית עם חצר רחבה, מרתף מעוצב שהפך למקום הסודי שלנו, וגם לנו - ההורים - שינוי באווירה ובשגרת החיים.
צעד ראשון לנחיתה במקום חדש: המפה
רעיון שמסתובב לי בראש כבר לא מעט זמן הוא שימוש במפה מיוחדת שעוצבה בעזרתם של המעצבת רחלי שרפשטיין ודרור הדדי. הרעיון לתת לילדים להוביל את תהליך הקליטה וההתמצאות במקום החדש הוא כל כך חשוב ודרמטי במאה ה-21 שאין די מילים לתאר זאת. כצעד ראשון החלטנו על 6 קטגוריות: אנשים שהכרתי, היום יום שלי, גינות ושבילים, פנאי וספורט, תגלית החודש ו-24/7. לכל קטגוריה התאמנו מגנטים צבעוניים, ומרגע זה כל דבר חדש שגילינו סימנו על המפה. דרך מוחשית מאוד לתעד מה כבר גילינו ואיפה בכלל עוד לא בקרנו.
הרעיון הוא ללמד את עצמנו להרגיש בני בית במקום חדש, ללמוד לאהוב שינויים ותנועה במרחב. תזכורת קלה: 65% מהילדים הלומדים כרגע בבית ספר יסודי וחטיבת הביניים יעבדו במקצוע שטרם נולד, רק כדי להמחיש את העובדה שקצב השינויים עולה על כל הציפיות. זאת שעתם של אלה שלא חוששים משינוי, שמטיבים להסתגל, שאוהבים לאלתר ולהמציא, שיודעים להתגמש. החשיבה הלינארית, האנליטית והנוקשה תמיד תהיה חשובה, אבל כבר לא שולטת בכס.
מדוע לא לקחת אחריות כהורים ולעזור לילדים, וכן - גם לנו עצמנו - לחיות סביבות חדשות ולתרגל את השריר הזה של הסתגלות והתגמשות, של סקרנות לסביבה חדשה? לדעת לחבר חוויות לשלם אחד חדש ודינאמי. הבעיה היא שהמילה "יזם", ו"יזמות", השתלטו על השיח ונקשרות לרוב לעסקים, לרובוטים וליחידי סגולה. שיח כזה מוציא מן המשחק את רוב האנשים שיכולים וצריכים לפתח כישורי חיים חדשים.
כולנו בעצם יזמים, במובן הכי בסיסי והכי חשוב. כולנו יכולים וצריכים ליזום קשרים, להיות ערניים ונלהבים לסביבה, לקבל השראה ורעיונות ולטפח סקרנות ודמיון. להבין שמאחורי כל שכן יש סיפור, ולכל אחד יש מה ללמד אותך, לגלות איתך ביחד, או פשוט להעשיר את החוויה של שניכם. אז "אנחנו על המפה", וכל יום הוא עוד הזדמנות לחבר בין אנשים, לחבר בין רעיונות, לחבר בין הנקודות.
אז זהו. החלפתי ב"ווייז" את הקיצור "בית", ובזה בעצם הושלם רשמית המעבר. אתמול נכנסתי לאוטו בדרך מהעבודה וה"ווייז" שאל אותי: "נוסע הביתה?". הבנתי שהתחילו להן עוד ארבע שנים חדשות. ארבע שנים של שכנים חדשים וזאת שאפשר להשאיר אצלה את המפתח, בית ספר חדש, כיתה חדשה, בית קפה קבוע חדש, מכבסה חדשה במרכז המסחרי החדש, הירקן ברחוב ברנר, הבייבי סיטר שגרה ממול, ובעיקר - חיים קצת חדשים.
ד״ר אייל דורון, חוקר חשיבה יצירתית, מייסד שיטת SEISEI לילדים ובני נוער
מסתגלים לשינויים. צפו:
לפנייה לכתב/ת 
