11 הונאות היין הגדולות בעולם
יין מדולל, בצירים מזויפים, תככים משפחתיים וקורבנות רבים שרק רצו לגימה מיין טוב: הונאות היין הגדולות בעולם - הסרט ההוליוודי כבר בדרך
הונאת יין היא פעולה פשוטה למדי, בה לרוב מוכרים ללקוח משקה דמוי יין באופן לא חוקי. כלומר, הלקוח משלם על המשקה יותר ממה שהוא שווה, ולעיתים ה"יין" עלול לגרום לבעיות בריאותיות כתוצאה מהכימיקלים הממוסכים בנוזל.
מגזין "ווין ספקטטור" התריע כבר לפני כעשור, כי מומחים מעריכים שיותר מ-5% מן היינות בעולם – מזוייפים. מגזין "דרינקס ביזנס" מעריך, כי שוק הונאות היין מגלגל בין 300-400 מיליון דולר מדי שנה, והוא אף משתעשע בעובדה, שיותר בקבוקים מבורדו בציר 1945 נמכרו בעולם – מאשר אלו שכלל יוצרו.
אבל, מסתבר שההיסטוריה האנושית עמוסה במקרי הונאות יין וכבר בתקופתו של פליניוס הזקן ברומא העתיקה, התלונן הקשיש כי "האצילים אינם בטוחים אם מעמד הביניים או עבדים הם אלו אשר מדללים את היינות, או מוסיפים צבעי תותי יער למשקה". חוקים שונים בנושא זה נחקקו בספרד, צרפת, איטליה ובגרמניה, ובתקופת ימי הביניים, אלו שדיללו יינות, היו זוכים להלקאה חמורה, ואלו שהונו במשקאות – נתלו.
צפו באדם שאוסף מאות בקבוקי יין מזוייפים:
קבלו את 11 ההונאות היין הגדולות בעולם:
אפריקה בבקבוק בורדו
במאות ה-18 וה-19 תועדו מקרים רבים בהם אנשים ניסו לעשות כסף קל מזיוף יין. המקרים הנודעים נחשבים כמיסוך יינות בורדו ביינות עוצמתיים יותר מספרד, מעמק הרון או מלנגדוק בצרפת - במטרה לחזק את צבעם.
מסתבר שהצרכנים הגדולים של יינות אלו באותה תקופה היו הבריטים, ודרישת השוק היתה ליינות בצבע עז. הפרדוקס הוא, שדווקא יינות קלילים יותר מתתי מחוזות ג'ירון שבבורדו התחבבו על הבריטים, ונוכלים מצאו לכך פתרון באמצעות ממסכים לא חוקיים.
בשנת 1901 איגוד יצרני הגראן קרו בבורדו נוסד, במטרה למגר תופעות כאלו. עם זאת, עד שנת 1905 תועדו מקרים בהם חביות שלמות של יין ממדינות צפון אפריקה נשלחו לבריטניה, תוך שהן נושאות שמות של שאטו כלשהו בבורדו.
בקבוקי היין של תומאס ג'פרסון
בשנת 1985 החלו אנשים למכור את היינות "Th.J", שנמצאו במרתף סודי בפאריז, שם נשמרו משנת 1780 לערך. הטענה, כי בעבר ייצר אותם נשיא ארצות הברית השלישי, תומאס ג'פרסון. היינות נמכרו ב"כריסטי'ס" בלונדון תמורת 105,000 פאונד לבקבוק (שיא כל הזמנים באותה התקופה).
איש העסקים האמריקני, ביל קוץ', רכש כמה מהם וביקש להציג אותם במוזיאון ההיסטורי בבוסטון. אוצר האמנות של המוזיאון סירב לקבלם, בתואנה כי אינו מאמין שראשי התיבות שייכים לנשיא. בעקבות זאת, קוץ' תבע את מי שמכר לו את היין.
בשנת 2008 בנג'מין וואלס כתב את הספר המצוין “The Billionaire’s Vinegar”, שתיאר את השתלשלות הפרשה. הנתבע תבע חזרה את חברת הספרים, ראנדום האוס, כי פירסמו ספר המוציא לו לשון הרע. נכון להיום, אף אחד לא יודע אם הבקבוקים אמיתיים, אך סביר להניח שלא. בכל מקרה, בימים אלו הוליווד החלה להפיק סרט המגולל את הסיפור.
המדללים ממונטלצ'ינו
בשנת 2008 איטליה הוכתה בתדהמה כשנתגלה הסקנדל: יצרני היין במונטלצ'ינו מדללים את היינות, האמורים להירקח על טהרת זן הסנג'ובזה, בזן האיכותי פחות - לנצ'לוטה, המשמש בדרך כלל ליצירת יין מסוג למברוסקו.
מספר עיתונאים החלו לחקור את הפרשה, ואז גם הסתבר שמספר גדול של יצרנים מן הכפר ממסכים מרלו לתוך הסנג'ובזה מזה 25 שנה. בסך הכל - 1.34 מיליון ליטר של יין עם התווית "ברונלו די מונטלצ'ינו DOCG" הורד בדרגה, וזכה לדרגת טוראי "רוסו די טוסקנה IGT".
השוק בארצות הברית הטיל חרם על בציר 2008 מהאיזור. כמעט שעשור אחרי, והחקירות עדיין מתנהלות וטרם הועמד לדין אחד מהיצרנים. מקרה זה מזכיר גם את האירוע שעלה לכותרות בשנת 2000, כשהמשטרה פרצה למחסן בו היו עמוסים 20,000 בקבוקים של ססקיה 1995. בקבוקי היין המזויפים מטוסקנה נמצאו בתוך פז'ו שחנתה בצד הדרך, ומספר הרישוי שלה השתייך למנהיג כנופייה מקומית שנעצר יחד שאר צוות הזייפנים.
להיות פינו נואר או לא להיות?
בעקבות הסרט המצליח "דרכים צדדיות" משנת 2004, משפחת יצרני העל האמריקנים - גאלו, החלה לשווק את ה"רד ביסיקלט" (אופניים אדומים) מענבים שגדלו בצרפת. בשנת 2010 המשפחה התוותה על הבקבוקים את הסמליל: "פינו נואר צרפתי מאיכות שלא ניתן להשיג באמריקה".
מינואר 2006 ועד למרץ 2008, קרוב ל-18 מיליון בקבוקים נמכרו בארצות הברית, ואף אחד לא אמר דבר. אולם, בוקר אחד, נציג הרשויות בצרפת זיהה את ההונאה כשספר את כמות ענבי הפינו נואר הנצרכים לשמש כמות כזו של בקבוקים, והגיע למסקנה כי היא גדולה בשליש ממה שגדל בכל מחוז לנגדוק (מקור הענבים).
הרשויות פתחו בחקירה, וגילו שרוב הענבים היו מרלו וסירה, והמגדלים השתמשו באחוזון קטן מאוד של פינו נואר - רק בשביל המראה. הצרפתים צוחקים עד היום על האמריקנים שלא זיהו בכל התקופה את הבשומת והטעמים השונים בבקבוק (לפינו נואר יש בשומת וטעם ייחודיים מאוד), וכי הצרכנים היו כה אפתים למקרה, כך שגם לא עשו כלום בנידון. עם זאת, הצרפתים קנסו את המגדלים באיזור ב-7 מיליון אירו ובמאסר על תנאי.
רומן עם דובאף
מושג הבוז'ולה ידוע בהיסטוריה בשל הונאה אחת או שתיים, אבל הידועה מכל התרחשה בשנת 2005, כשאחד מן האייקונים הצרפתיים, ז'ורז' דובאף, הואשם בשערורייה כשלכאורה מהל ענבים באיכות נמוכה עם גידולים באיכות גבוהה מבציר 2004.
דובאף דחה את הטענות וטען כי זו טעות אנוש. הוא ציין שפחות מ-200,000 ליטר מחברתו המייצרת 270 מיליון ליטר - הושפעו ונמכרו לצרכנים. עם זאת, בית המשפט מצא אותו אשם ב"הונאה וניסיון הונאה בנוגע למקור ואיכות היין" ודובאף נקנס. המנהל שלו הודה באשמה ובעקבות זאת התפטר.
מקרה נוסף קרה בשנת 2007, אז התרחש שוב סקנדל בבוז'ולה, הפעם עם 50 מגדלים שנקנסו בשל הסכּרה (שפטליזציה - הוספת סוכר) ביינותיהם. בית המשפט הוכיח שהם השתמשו ביותר ממאה טון (!) סוכר בתהליך ייצור היין.
אוסטריה ומעכבי ההקפאה
בכתבה הקודמת על אסונות היין כבר הזכרנו את המקרה הזה, אך אי אפשר שלא לחזור ולהזכירו שוב, בעיקר כי אנחנו חיים במדינה דלת חוקים בתחום פיקוח היין. בשנת 1985 יצרני היין באוסטריה השתמשו בדיאתיל גליקול כדי להגביר את המתיקות ביינות. מספר מצומצם של יקבים מאוסטריה קיבלו את הרעיון להשתמש בכימיקל זה, המשמש כמעכב הקפאה, ולשווקו בבקבוקים המיוצאים לגרמניה.
המקרה התגלה כשאחד היצרנים ביקש לתומו לקבל החזר מע"מ מן הרשויות – כיוון שהוכיח בחשבוניות כי רכש את הכימיקל בכמות נכבדה. במקביל, הגרמנים ביצעו בדיקות מעבדה וגילו את השערורייה וכבר באותו הבוקר, הכותרות הראשיות הגיעו לכל עיתון בעולם.
הייצוא האוסטרי בן 45 מיליון ליטר נכחד במהלך הליל, ומדינות רבות מנעו כניסת יינות אוסטריים לארצם. עם זאת, אוסטריה הנהיגה חוקי וסדר, ניקיון ופיקוח בענף - דוגמה ומופת שיכולים לשמש חוקי יין למדינות זעומות נוספות, בעיקר אחת במזרח התיכון.
נשק קטלני
לאחר פרשת מעכבי ההקפאה באוסטריה, בשנת 1986 נתפס יצרן יין איטלקי ששילב מתנול ביין, אך הפעם היו לכך תוצאות טרגיות: 23 אנשים מתו ו-90 אושפזו לאחר שהורעלו ממתנול, אשר שימש להגביר את סך אחוז הכוהל ביין.
ביינות ה"ברברה ד'אורו" שהורעלו, אחוז המתנול הגיע ל-5.7% (כשהחוק באיטליה מתיר עד 0.3%). המרעיל המרכזי זוהה על-ידי המשטרה כג'יובאני צ'ירבנגה, וזה נשפט ונכלא על מספר אישומים של הריגה.
השערוריה איימה להרוג את תעשיית היין האיטלקית שעמדה בזמנו על 953 מיליון דולר, והממשלה התערבה בניסיון למזער את הנזק. בסופו של דבר, 300 תוויות יין - רובם באיכות נמוכה, נכנסו לרשימה השחורה, ו-12 מגדלים נעצרו בחשד להריגה, גרימת נזק גופני ודילול מרכיבי מזון. כמו באוסטריה, המחוקקים באיטליה השתמשו במקרה זה כדי להקשיח את חוקי הפיקוח ולבנות מערך שיטור חזק יותר.
שמפניה של האלפיון
בשנת 1999, ממש על קצה המילניום החדש, יצאה שמועה שלא נשארה מספיק שמפניה כדי לחגוג את החגיגות הגדולות ביותר מזה אלף שנה. הפיתרון למשבר זה הגיע מכיוונם של שלושת הבעלים של "בית דלקרואה" בפאריס, עסק המשקיע בענייני שמפניה, אשר שיכנע מאות אנשים לקנות את בצירי 1996 ו-1997 של בית השמפניה לנץ (Lantz) עבור 50 דולר לבקבוק.
המכירות הרקיעו שחקים, והצוות גרף 7 מיליון דולר והבטיח לרוכשים כי הבקבוקים יועברו למכירה בבתי המכירות הפומביות "סות'ביס" ו"כריסטי'ס", והם יוכלו לגרוף לעצמם את העמלה בת 35%. הקאטץ' - בתי המכירות הפומביות כלל לא ידעו על העסקה הזו.
השמפניה היתה שווה הרבה פחות משנמכרה, ואף לא שולם עליה מס. המשקיעים שבכל זאת אספו את הבקבוקים, נאלצו לשלם מס בן 2,000 דולר ויותר כדי לקבל את הבקבוקים - ועל כן הרווח שלהם היה אפסי. השלישייה נתפסה, והסתבר כי הם אלו שהפיצו את השמועה כי אין מספיק שמפניה לחגיגות המילניום.
הלכה למעשה, בתי השמפניה אגרו במשך שנים במחסניהם שמפניה לקראת חגיגות אלו. כל שלושת בעלי "בית דלקרואה" נכלאו בשנת 2001 - מ-12 חודשים ועד שלוש שנים. לאחר שנכלאו, הסתבר כי הם גם ניסו להונות את תושבי גיברלטר, בעת שניסו למכור להם בקבוקי וויסקי סינגל מאלט. בית המשפט הוסיף להם שבע שנים נוספות בכלא.
הכל זורם במשפחה
ההונאה שלא היתה: גיא ארנו, יצרן מפורסם מהעיירה שאטונוף-דו-פאפ, החליט מוקדם מן הרגיל לכתוב כתב ירושה וציין כי חלקתו בת 51 ההקטר, תפוצל בין שלוש בנותיו: כל אחת תקבל 17 הקטר בערך של 5 מיליון אירו. שתיים מבנותיו שמחו מן הירושה, אבל אחת התנגדה. היא רצתה את החלקה מיד, ולא לחכות שאביה ימות.
המשפחה נפגשה ליישוב סכסוכים, ושם נאותה הבת לקבל 8 הקטר בשווי של 3.5 מיליון אירו. עם זאת, לאחר תקופה, החליטה שזה עדיין לא מספיק, וכיום היא תובעת לקבל עוד חלקות וכמה בניינים באחוזה.
שנת הדרקון
במדינה מסויימת במזרח אסיה, אפשר למצוא מדי פעם בפעם בקבוק תם שקיבל בטעות תווית של שאטו לאפיט או פטרוס, שדווקא הגיעו ממחוזות גאוצ'אנג או שנדונג. המקרה המפורסם דווקא היה קשור ליין של יקב "מונט טוש פיטו AOC" המגיע מדרום אמריקה.
בין השנים 2007 ל-2010, הוערך כי 400,000 בקבוקים מן היין נמכרו בסין. ההונאה נתגלתה, כשמחלקת השיווק של היקב גילתה שהיין נמכר במחירים נמוכים ממה שהם מוכרים, וכאמור - הם המפיצים היחידים של המותג באסיה. בדיקה פשוטה זיהתה, כי אצוות שלמות של היין המגיע מאמריקה הלטינית – מזויף. החברה טענה מיד כי אין בכוונתה להעכיר על המצב, וכי היא מעוניינת להמשיך ולעשות עסקים עם סין. התעלומה מי ייצר אותם לא נפתרה עד היום.
ההונאה הגדולה בכל הזמנים
יש המכנים זאת פשע היין הגדול של המאה, וקל להבין מדוע: במשך תקופה ארוכה, רודי קורנייוואן היה דמות מכובדת בסצינת היין האמריקנית. מכריו היללו אותו בשל החך יוצא הדופן שלו וחזקתו על אוסף יין משובח. רמאי היין המכובד התיידד עם אינספור מבקרי יין, אוצרי יין ובעלי בתי מכירות פומביות. הקשרים והמוניטין שלו הם שהקלו עליו להערים על מיליונרים לקנות בצירים מזויפים שיוצרו בסלונו הקט.
בשנת 2012, קורנייוואן עשה את הטעות עליה נתפס, כשיצר יינות דומיין פונסו מזויפים מבציר שמעולם לא הופק, ובעל היקב שמע על כך. קורנייוואן נעצר באותה שנה, ונידון ל-10 שנות מאסר. מאז, אלפי בקבוקים מזוייפים הושמדו, אך ידוע שבשוק היין בעולם מסתובבים עוד אלפי בקבוקים מזוייפים בשווי משוער של 550 מיליון דולר שטרם אותרו. הסרט ההוליוודי, בקרוב.
