הותקף בסכין בעבודתו, ביטוח לאומי לא ישלם
ח' הותקף בסכין במקום עבודתו על ידי עובר אורח מעורער בנפשו. הוא פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש להכיר בו כנפגע עבודה, אולם שם סרבו בטענה שהאירוע לא נעשה "עקב עבודתו". למרות ששופטת בית הדין האזורי לעבודה צידדה בדרישתו, בערעור לבית הדין הארצי, שופטת אחרת דווקא צידדה בטענת המוסד. מה שווה צדק בלי חמלה?
ח' הוא שרברב עצמאי. חצר ביתו משמשת אותו למקום עבודתו. הוא מאחסן בה כלי עבודה וציוד. אל החצר מגיעים מעת לעת לקוחות כדי להזמין אצלו עבודה. מהחצר הוא יוצא אל לקוחותיו.
באחד הימים שהה ח' בחצר והעמיס על רכבו כלי עבודה וציוד כדי לבצע באמצעותם עבודה בבית לקוח מסוים. לפתע נכנס לחצר אדם לא מוכר. ח' הניח בצד מסור חשמלי שהיה בידו וניגש אל אותו אדם כדי לברר מה רצונו. או אז החל אותו אדם לדקור את השרברב בסכין. ח' הובהל לבית החולים והוכנס בדחיפות לניתוח. התוקף הועמד למשפט פלילי אך התברר כי מדובר באדם מעורער בנפשו. ההליכים הפליליים הופסקו והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי.
ח' פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לקבל הכרה כנפגע עבודה. המוסד דחה את בקשתו בטענה שלא התמלאו שני תנאים מצטברים הדרושים להכרה: שהפגיעה במבוטח התרחשה גם תוך כדי עבודה וגם עקב העבודה. ח' לא ויתר והגיש תביעה נגד המוסד בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
המחלוקת בין ח' למוסד הונחה על שולחנה של השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ. השופטת השתכנעה מהעדויות שהובאו בפניה כי אכן חצר ביתו של ח' משמשת כמקום עבודתו וכי המבוטח עמד באותה עת לצאת לעבודה בבית לקוח ששמו היה ידוע למוסד. גם העובדה שבידו היה מסור חשמלי בעת שהתוקף נכנס לחצר מוכיחה כי היה באמצע עבודתו. לסיכום, קבעה השופטת, התנאי הראשון התקיים. המבוטח נפגע תוך כדי עבודה.
כעת עברה השופטת לבדיקת קיומו של התנאי השני. האם המבוטח נפגע עקב עבודתו? השופטת ניתחה את פסיקת בית הדין הארצי בסוגיה ולמדה ממנה כי כדי להכריע בקיומו של התנאי השני השופט צריך להפעיל את "מבחן האלמלא": האם אלמלא העבודה המבוטח לא היה נדקר "במקום ובזמן" שנדקר. לשופטת לא היה ספק בתשובה: "לולא היה מצוי במקום עבודתו ח' לא היה נדקר". השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ הורתה אם כן למוסד להכיר בח' כנפגע עבודה ולהעניק לו את כל הזכויות המוענקות לעובד בביטוח נפגעי עבודה.
המוסד לא השלים עם ההפסד. הוא ערער לבית הדין הארצי לעבודה.
מה עם קצת חמלה?
השופטת אביטל רימון-קפלן בחנה את העדויות והגיעה גם היא למסקנה כי התנאי הראשון להכרה כנפגע עבודה התקיים. החצר שימשה מקום עבודתו של המבוטח. בעת כניסת התוקף לחצר השרברב היה עסוק בהטענת כלי עבודה לרכב והחזיק בידיו מסור חשמלי. לכן הפגיעה במבוטח ארעה תוך כדי עבודתו של המבוטח.
ומה לגבי התנאי השני? השופטת רימון-קפלן לא כפרה בנכונות דרכה של השופטת גילצר-כץ כאשר הפעילה את "מבחן האלמלא" כדי לבחון את קיומו של התנאי השני. אולם לדעתה מבחן האלמלא במקרה של השרברב מביא להרחבת ביטוח נפגעי עבודה "מעבר לכל הגיון" עד "לתחום הנלעג". אכן הודתה השופטת, השרברב קיבל באותה חצר לקוחות שבאו להזמין עבודה "אלא שבכך לא די כדי לבסס זיקה בין אירוע הדקירה שהתרחש בחצר לבין עיסוקו של המבוטח כשרברב".
בסופו של יום, השופטת אביטל רימון-קפלן, שילחה את השרברב לביתו בלא כלום.
איך ייתכן ששתי שופטות כה נכבדות יגיעו למסקנות כה שונות? התשובה מצויה אולי בסיפור של עמוס עוז על סבא שלו ש"היה מאמין בשני דברים: בחמלה ובצדק. אבל הוא היה בדעה שמוכרחים תמיד לקשור בין שניהם. צדק בלי חמלה זה בית מטבחיים ולא צדק" (עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך").
הנה כי כן אחת התכונות שאנו מייחלים למצוא בשופט הדן בזכויות סוציאליות: היכולת לשלב צדק עם חמלה.
לפנייה לכתב/ת 
