"למה דווקא הוא?": קומדיה פרועה וממוחזרת
מפגשים בין אבות לבני הזוג המפוקפקים של בנותיהם מהווים בסיס לסרטים רבים, וכזה הוא "למה דווקא הוא?" בכיכובם של ג'יימס פרנקו ובריאן קרנסטון. אך כשהגיבור ממחזר את דמותו והתבנית כולה צפויה, גם בדיחות על שתן של איילים לא יהפכו קומדיית חג מולד קיצונית לשווה לצפייה
בעוד שבוע נפתח את החלון לשחר חדש ללא חשש מקומדיות חג מולד חדשות. תקופה של חסד שתסתיים בדצמבר 2017. אחרי "מסיבת השנה" הירוד, מגיע "למה דווקא הוא?" ("Why Him?") הקצת יותר מוצלח ועדיין לא באמת שווה צפייה.
המתכונת העלילתית הבסיסית עוסקת במפגש הרה האסון בין האב שבתו הגיעה לגיל הקולג', אבל עבורו היא תמיד תישאר הילדה הקטנה והמתוקה שלו, ובין הגבר שמבלה במיטתה על בסיס קבוע. כמובן שמפגשים בין הורים ובני הזוג של ילדיהם משמשים מקור לא אכזב לקומדיות אמריקניות (סדרת "לפגוש את ההורים"), אבל הפעם הכוונה להכניס קצת יותר בדיחות אקסטרים. קומדיית החג המשפחתית חוברת לווריאציה המעוקמת של ה"באדי מובי" - קומדיה שבמרכזה שני הפכים, ובה הטיפוס הפרוע מאתגר ללא הפסק את הקונבנציונלי.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
התסריטאי-הבימאי הוא ג'ון המבורג ("ואז הגיעה פולי", התסריט ל"זולנדר 2"), ואליו חבר התסריטאי איאן הלפר, כשאת הסיפור שעליו מבוסס התסריט שניהם כתבו עם ג'ונה היל. ייתכן מאוד שהשותף האחרון נתן הזרקה מהרוח של קומדיות סת' רוגן ושות' המורגשת בסרט. הדמות הראשית המגולמת ע"י ג'יימס פרנקו, מכילה את אותו דימוי של "ג'יימס פרנקו" בסרטים אלו (למשל ב"סוף" מ-2013): אדם השוחר טוב, אבל יש בו הרבה (הרבה) יותר מדי, עד לרמה שמעוררת תגובות עצבניות ואף עוינות מהצד השני.
מנגד, בהיות הסרט שייך לז'אנר סרטי חג המולד הרי שסופו ידוע מראש. קומדיות חג מולד הן כמו קומדיות רומנטיות למשפחות. החיכוכים הם הדרך הנדרשת להגיע לאיחוד המיוחל שעליו תשרה הרוח המפויסת של החג. אם בדרך אפשר לצלול לתוך שתן של אייל קורא ואף לקבל את האשכים שלו בתוך הפה - מה טוב. רוח החג כבר לא מה שהייתה פעם.
בסצנה השנייה של הסרט (לאחר שכבר זכינו להצצה לשערות הערווה של פרנקו) חוגגים לנד פלמינג (בריאן קרנסטון) את יום ההולדת ה-55. עובדיו הנאמנים בחברת ההדפסה הקטנה והמדשדשת שלו, אשתו בארב (מייגן מולאלי), ובנו הבוק בן ה-15 סקוטי (גריפין גלאק). מי שחסרה היא הבת סטפני (זואי דויטש), שנמצאת בשנת הלימודים הרביעית בסטנפורד. אך כשהבת מתחברת לאירוע בשיחת ווידאו, המשפחה וצוות העובדים זוכים למראה של ישבנו החשוף של לאיירד מייהיו (פרנקו), החבר שעליו הבת לא סיפרה להוריה ושכעת מתגנב לחדרה לליל הוללות.
הביקור המתוכנן של המשפחה את הבת מגלה את עומק הצרה. מסתבר שסטפני לא ממש גילתה את משכם ועומקם של יחסיה עם לאיירד ובוודאי לא איזה טיפוס הוא. לאיירד, כך מסתבר, הוא מולטי-מיליונר צעיר של עמק הסיליקון, שכספו מאפשר לו לחיות את חייו במידת האקסצנטריות שבה יחפוץ. סטפני מובילה את משפחתה לביתו המפואר והחכם בפאלו אלטו - הזירה שבה כולם ישהו בעוד חג המולד מתקרב.
לאיירד מתאמץ יתר על המידה לגרום לאורחיו להרגיש רצויים - החל מקעקוע מאוד לא ראוי לכבודם, דרך מחמאות יתר לכמה מושכת היא אם המשפחה, וכלה בארוחת זוועות מולקולארית מעשה ידיו של שף מהולל. הבית עצמו הוא זירה אלקטרונית משוכללת הכוללת מערכת פיקוח ושליטה פולשנית בקולה של קלי קווקו (פני מ"המפץ הגדול"), ואסלה סופר משוכללת שרק לה הסרט יקדיש כרבע שעה מזמנו. נד, בהחלט טיפוס אנלוגי בעולם דיגיטאלי (לכן גם עסק ההדפסה שלו על סף קריסה), הופך להיות קורבן של המערכות הממוחשבות המגלמות את הפער המנטאלי בינו לבין בן הזוג של הבת.
אם מעלליו של לאיירד לבדם אינם מספיקים, הרי הדמות של גוסטב (קיגן-מייקל קיי) נושאת חלק לא מבוטל מבדיחות הביזאר על גבה. המשרת השחור בעל המבטא הגרמני הוא גם סוג של מנטור פסיכולוגי המתרגל התקפות פתע על אדונו בנוסח קאטו, הזכור לטוב מסדרת סרטי "הפנתר הוורוד".
נד ובארב הם הזוג המרובע, אך יש להם עבר קצת יותר פרוע ממה שניתן לנחש. טוב, לא באמת פרוע, אבל הם לפחות מאוד אוהבים את להקת קיס, וגם לזה, כמובן, הסרט לא ייתן לעבור בשקט. בזמן שנד מפתח תיעוב הולך וגובר מלאיירד, נדמה שבארב וסקוטי דווקא נופלים ברשתו. וכאשר מלוא כוונותיו של לאיירד מתגלות, נד מרגיש מחויב לעמוד על רגליו האחוריות.
כשיש מתכונת ברורה לסרט, גם רגע החלפת ההילוכים (קרי: השינוי באופי היחסים בין הדמויות) הינו צפוי. בישורת האחרונה הבדיחות מרוסנות לטובת רוח החג. חבל שהסרט ארוך מדי למשקלו הסגולי (111 דקות), היה בו מה להדק, ובעיקר מה לשפר באופייה של המערכה השלישית. אבל, כאמור, יכול היה להיות גרוע יותר.
