לנהל שיחה קשה ומורכבת ולהישאר בחיים
הן מתרחשות בכל מקום - מהמשרד לגן הילדים ועד לחדר השינה - שיחות קשות, מביכות ומרתיחות. פעמים רבות אנחנו מעדיפים פשוט להימנע מהן. איך מזהים שיחה קשה, מתמודדים איתה ומורידים את האבן מהלב? הכירו את "שיטת הרווארד לשיחות קשות"
כל מי שהיה חלק ממערכת יחסים מכיר את הרגע הסמוי מן העין שבו אתם מרגישים שהבטן שלכם מתחילה להתמלא, ולא, אלה אינן הסופגניות שאכלתם ברוח החג, אלא הרגע ההוא שבו מישהו קרוב אליכם שוגה שוב ושוב בהערות בלתי חינניות, מתעקש על דפוס שמוציא אתכם מאיזון או שוכח דווקא את הדבר שביקשתם ממנו להקפיד עליו. זה יכול להיות בן הזוג, הבוס, החברה הכי טובה או אימא שלכם.
אתם נותנים לבטן להתנפח עוד ועוד, מעמיסים שורות מחץ נפלאות שיסבירו נהדר עד כמה אתם צודקים, אבל דוחים עוד ועוד את מועד הופעת חייכם. היום זה לגמרי לא מתאים, מחר צפויה להגיע אלינו סופת רעמים, ובשבוע הבא יהיה דבר נוסף וחשוב אחר שבגללו לא נוכל לקיים את אותה שיחת "יחסינו לאן" שאנחנו מחזיקים אצלנו כבר תקופה. אינני מאשימה אתכם, כמובן. לקיים שיחה קשה זאת לא משימה קלה, כיוון שאחריה מערכת היחסים שלנו עם האדם האמור תהיה אחרת. זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה יותר, כשאתם מבינים ומובנים טוב יותר ובעלי קשרים חזקים יותר. אבל היא גם יכולה, אם אינה נעשית נכון, לפגוע בקשר שלכם ואפילו לחרב אותו.
שיחות קשות, או כפי שאני מעדיפה לכנות אותן - שיחות עמוקות, לא חייבות להיות קטסטרופליות. גם אם האדם המדובר הוא הנפש הקרובה ביותר אליכם, וגם אם העניין חשוב לכם מאוד. אולי אפילו דווקא אם השניים הללו מתקיימים. היכולת לקיים שיחה ביקורתית ופתוחה מעידה על קשר בריא שניתן להגמיש. קשר שיכול לגדול, לצמוח, לשנות ולהתכוונן. חוסר היכולת לדבר בפתיחות הוא זה שמעיד על בעיה. היכולת לפתוח את הלב ולפרוש בפני הקרובים אלינו את מה שמפריע לנו אינה מתפתחת ביום. זוהי מיומנות שיש לתרגל במצבים שונים, שוב ושוב עד שניתן לשלוט בה, אך היא מיומנות שכולם מסוגלים לאחוז בה בסופו של דבר.
איך עושים את זה הלכה למעשה?
שילה הין, ברוס פטון ודאגלס סטון הם שלושה חוקרים מאוניברסיטת הרווארד. השלושה שמו לעצמם כמטרה לחקור את דפוסי ההתנהגות שמעורבים בשיחות קשות, ביניהן שיחת פיטורים, בירור בבית הספר ופרידה מבן הזוג. בספרם "שיחות קשות", הם מציגים את ה-DNA של השיחות שאנו מעדיפים להימנע מהן, לדחות או לשכוח אותן, עד שבסופו של דבר הן מחמירות את המצב והופכות לסכסוך. המסקנה שלהם: כל שיחה קשה בין שני אנשים היא בעלת שלושה מימדים, כלומר – קיימות שלוש שיחות שמתרחשות במקביל, ומה שעוד יותר מקשה עלינו הוא שאנחנו לרוב לא מודעים אליהן. להלן השיחות שמתקיימות לפי החוקרים:
1. שיחת ה"מה קרה" - הסיפור והעובדות
ידועה גם בתור "הוא אמר, אני אמרתי". העולם פעמים רבות נחווה בצורה שונה כתלות בזוג העיניים שצופות בו, רק שלנו, כבני אדם, יש נטייה לשכוח מכך. אנחנו עסוקים בניסיון להסביר לזה שעומד מולנו מדוע הצורה שבה אנחנו תופשים את המציאות היא-היא האמת, ומדוע עליו להסכים איתנו באופן מוחלט. כל צד בוויכוח מתמקד במה "באמת" קרה, עם דברים כמו: מי אמר מה? מה קדם למה? האם זו הייתה הבטחה, שאלה או הצהרה? אנחנו למעשה מחמשים את עצמינו בטיעונים מבוססים כדי לנצח בקרב הדיבייט אליו נכנסו, קרב שבסופו יהיה רק אחד שיוותר עומד - זה שהצליח לשכנע את יריבו בצדקתו.
2. שיחת הרגשות - מה אנחנו מרגישים?
ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי ניצול אושוויץ ומייסד הלוגותרפיה, אמר פעם: "הרגש יכול להיות רגיש בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני". הרגשות שלנו, אם כן, משחקים תפקיד חשוב בקבלת ההחלטות שלנו, במעשים שלנו ובנטיות ההתנהגותיות שלנו. הם כרוכים בעבותות לכל מה שנבחר לעשות, אך פעמים רבות אנחנו מבקשים להתעלם מהם ולהדחיק אותם. הבעיה עם כל מה שמודחק היא שהוא אינו יכול להיות מסולק לזמן רב, ובעתיד הוא ישוב ויציף אותנו. כך בדיוק קורה בשיחות הקשות שבהן אנחנו מנסים לשים את הרגש 'על שקט' ולהתמקד בוויכוח העקרוני שלנו, בזמן שהרגשות ימצאו את דרכם לשיחה בדרך כזו או אחרת, וייחשפו החוצה בטון הדיבור, בהבעות הפנים ובשפת הגוף שלנו.
3. שיחת הזהות - דיון פנימי על הערך העצמי שלנו
בכל שיחה משמעותית בחיינו, בכל אירוע המעודד שינוי והסתכלות עמוקה, מגיע הרגע שבו אנחנו נתקלים בשאלות קשות שדורשות מענה. כבני אדם, ההגדרה העצמית שלנו היא אחד הנכסים החשובים לנו, כך שמעשה שאינו תואם את מה שחשבנו על עצמנו יכול לשגע אותנו בשעות העוקבות. אנחנו מנסים ליצור לעצמנו תירוצים שיצדיקו את ההתנהגות שלנו מבלי לערער על התכונות שחשבנו שאנחנו מחזיקים בהן. שאלות כמו "מי אני באמת?", "איזה סוג אדם אני?", "מה זה אומר עליי שאני…?" - אינן קלות, והן עולות ומסבכות עוד יותר כל שיחה קשה באמת.
במקרים כאלה יש לנו נטייה לראות את העולם כחד ממדי - או שאנחנו נהדרים ומתאימים לגלם מלאכי שרת, או שאנחנו בניו של השטן, חסרי יכולת ליצור כל דבר חיובי או להחזיק בו. ומכיוון שכל שיחה כזאת מכילה הרבה יותר מתוכן המילים שלה, ומכניסה למאגר גם עניינים של פרספקטיבה, קבלת האחר, עיבוד רגשי נכון ועימות עם ההגדרה העצמית שלנו, יש להיערך אליהן מראש תוך הבנה של מרכיבי השיחה.
איך מתמרנים בין כל השלוש?
במימד ה"מה קרה" עלינו לקבל את זה שהמצב יותר מורכב ממה שכל אחד מאיתנו מבין, שישנה מערכת של אירועים ותגובות שאנחנו צופים רק בחלקה. ברשות כל אחד מאיתנו פיסת מידע אחרת, תפישה שונה של המציאות ונשיאת נטל כלשהו באשמה למה שקרה. כדאי לנו לעבור מגישה של ״או- או״ לגישה של ״גם וגם״. נזכור שאנחנו אולי יודעים למה התכוונו, אבל לא למה האחר התכוון ומה עבר לו בראש. כדאי לנו לחלוק את הכוונות שהיו לנו ולעודד את השני גם כן לעשות זאת, מתוך סקרנות לגרסה שלו של הסיפור.
במימד הרגשי: אנו מתבקשים לתת תשומת לב לרגשות שלנו עוד לפני שאנחנו מנסים לפתור את הבעיה. חשוב להבין שהרגשות שלנו (הכעס, העלבון, החרדה) אינם תוצר לוואי של שיחה, אלא לבה של הסיטואציה ושל התקשורת הקשה. הם יהיו שם אם נכיר בקיומם וגם אם לא, לכן עדיף לתת להם מקום מאשר לפעול בצורה אמוציונלית מתפרצת כתוצאה מהדחקה. אפשר ורצוי לחלוק את הרגשות שלנו עם הפרטנר שלנו לשיחה, תוך שמירה על התייחסות מכילה ולא שיפוטית.
מותר לכם לומר "ההתנהגות שלך פגעה בי", ואין הדבר אומר שאבדתם גרם אחד מהחוסן הנפשי שלכם. גם אם תצהירו על הרגש שלכם במשפט כמו: "אני כועס", לא תעידו על בעיה של שליטה בעצבים, אלא על היותכם אנושיים. אם תתירו לעצמכם להיות חשופים מספיק כדי לחלוק את הרגשתכם, יש סיכוי גבוה שגם זה שמולכם יפתח את הלב.
במימד הזהות: כדאי קודם כל להיות מודעים לסוגיות הזהויות שלנו (למשל, מה קורה לנו בשיחות על מחויבות במערכת יחסים? מדוע אנו נעים באי-נוחות כשמזכירים את ההתמדה בעבודה?). חשוב לכוון את השיחה בצורה שלא תאיים על הערך העצמי שלנו ושל הפרטנר. התנהגות אינה מגדירה את האישיות שלכם. אמרו "התנהגת באופן לא מכבד אתמול", במקום "אתה אדם לא מכבד".
כל אחד מאיתנו הוא מורכב, כולנו מושפעים ממשתנים רבים ושונים, אשר אל חלקם אנחנו כלל לא מודעים. יש לכולנו סוגיות לא פתורות, סלידה מדפוס התנהגותי מסוים שפיתחנו מתישהו בילדות או רגישות לנושאים מסוימים. הספר גם מציע התייחסות לעצמנו כרבי זהויות: אנחנו "גם וגם" ולא תמיד אותו הדבר. לכולנו תכונות רבות ומגוונות, ומצבים שונים מוציאים מאיתנו דברים שונים. אנחנו יכולים להיות נדיבים ואדיבים מאוד, ועדיין לסבול רגעית מיום רע שיהפוך אותנו נחמדים פחות.
6 טיפים לשיחה הקשה הבאה שלכם
1. מוודאות לסקרנות - במקום לחשוב שאנחנו יודעים את האמת ובטוחים במה שקורה, היו סקרנים לשמוע את הצד השני.
2. מוויכוח לבחינה - במקום לראות את המצב כוויכוח, הסתכלו עליו כ"בחינה משותפת של המצב".
3. מפשטות למורכבות - מההסבר הפשוט שיש לנו אודות הסיפור או על כוונותיו של האחר, עלינו להבין שהמצב הוא הרבה יותר מורכב, ושיש בדרך כלל יותר מאמת אחת.
4. מ"או-או" ל"גם וגם" - במקום לחשוב שזה או שאני צודקת או שהוא צודק, נבין שלשנינו יש חלק, ונתמקד בהבנה של מערכת התרומות שלנו.
5. אימון מקדים - כיוון ששיחות קשות קיבלו את שמן ביושר, כדאי ורצוי להתאמן על מצבים היפותטיים עם אדם ניטראלי. הדבר יאפשר לכם לשמוע את הצד שלכם בקול רם ולבחון שוב את העמדה שלכם, או לחדד את מקור הבעיה ולהפוך אותה לפחות כללית ופטאלית.
6. תזמון - כשאנחנו רעבים, עייפים או מותשים, אנחנו לרוב נהיה אמוציונליים ומהירי תגובה. כך וויכוח פעוט יכול להסלים במהרה, לא כי אתם באמת מאמינים שהדבר נוראי כל כך, אלא כי היכולת שלכם לעבד מידע בצורה שקולה הצטמצמה. וודאו שאינכם מקיימים שיחה קשה בשעה מאוחרת מדי, ושנשנשתם משהו לפני. באופן כללי, הגיעו לשיחות כאלה כשכל שאר הרכיבים הפיזיים שלכם תקינים, כך תוכלו להתמקד בנושא השיחה מבלי להיות מוסחים.
יהודית כץ עוסקת בפסיכולוגיה חיובית וביישום שלה. מתעניינים בפסיכולוגיה חיובית? בואו להרצאה של יהודית כץ ב"טוק האוס" תל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
