"לאן נפלוש עכשיו": מייקל מור מרוכך
בסרטו החדש זונח מייקל מור ("באולינג לקולומביין", "פרנהייט 9/11") את הגישה הלוחמנית ולוקח את הצופים למסע תענוגות בין הצדדים הנעימים של מדינות העולם שאינן אמריקה. בין מערכת החינוך בפינלנד לבית כלא נינוח בנורבגיה הוא מבקש להראות איך היתה יכולה ארה"ב להראות, אבל מדלג על הצדדים הפחות נעימים של המקומות בהם הוא מבקר
כמו באחד מסרטיו הקודמים, "סיקו" (2007), שעסק בחולייהּ של מערכת הבריאות האמריקנית, גם כאן מדלג מור בין בירות העולם על מנת להראות איך עושים זאת נכון. הפעם הוא מדגים מדיניות רווחה נוסח איטליה, תזונה נכונה בבתי הספר א-לה צרפת, חינוך פיני (פינלנד נחשבת למדינה בעלת מערכת החינוך הטובה בעולם), וגם – הלוקסוס של תנאי הכליאה שמדגמנת נורבגיה, שוויון זכויות לנשים כפי שחוות גברות תוניסיה, ומה צריך לעשות עם בנקאים סוררים כפי שהדגימו האיסלנדים אחרי הקריסה הכלכלית שפקדה את האי ב-2008.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
- "למה דווקא הוא?": קומדיה פרועה וממוחזרת
- "מיס סלואן": אישה חזקה מדי
- "לשיר": לא צריך לדבר, אפשר פשוט לשיר
- "קמצן!": קומדיה שמתקמצנת על הצחוקים
כותרתו המתעתעת של הסרט אינה מתייחסת לשאיפותיה האימפריאליסטיות של ארצות הברית. ה"פלישה" אליה מכוון מור משמעה לקחת את אחד ההיבטים הסוציו-אקונומיים של אותן מדינות מעוררות קנאה, מתוך כוונה להפוך את חיי אזרחי אמריקה לטובים יותר. הדבר מתבצע באופן סמלי באמצעות נעיצת דגל הפסים והכוכבים במקום שמייצג את ההישג - מסלון ביתם של זוג איטלקים הנהנים מחופשות בתשלום על חשבון המדינה ועד שיאו של מפגש משעשע עם נשיא סלובניה, ממנה שואל מור את מדיניות ההשכלה הגבוהה בחינם. זוהי משמעות ה"כיבוש" שמבצע מור בסרטו, בפרפרזה משעשעת על מדיניות בוש-צ'ייני.
"לאן נפלוש עכשיו" מתלהם פחות מעבודותיו הקודמות. מור אינו מתנגח כאן עם איש (קשה לשכוח את הראיון התוקפני והמגונה מבחינה אתית שערך עם צ'רלטון הסטון, נשיא איגוד הרובאים הלאומי של אמריקה, ב"באולינג לקולומביין"), והתוצאה בומבסטית ונרקיסיסטית פחות מהצפוי. יש אפילו משהו נעים בנוכחותו של מור שנמצא כאן יותר על תקן של מאזין מאשר פרובוקטור, וכמי שבא לנבוח יותר מאשר לנשוך. הרוטוויילר נהפך לפינצ'ר – ואין בכך כדי להפחית ממעמדו כאחד הדוקומנטריסטים המשמעותיים של תקופתנו.
אז כן, קשה שלא להתרשם שעה שמור פוגש אסירים מאושרים (בנורבגיה) וסוהרים שמזמרים "אנחנו העולם". בחלקו האחרון של הסרט, כאשר במהלך סיור באיסלנד הוא מגיע למסקנה שהעולם היה טוב יותר אם נשים היו מנהלות אותו – יש אפילו משהו נוגע ללב. מור איננו נאיבי והוא מודע לתמונה האידילית מדי שסרטו מעצב (אין בו התייחסות להיבטים הפחות מלהיבים של המקומות בהם הוא מבקר) – וזה בדיוק מה שהופך את "לאן נפלוש עכשיו" לסנטימנטלי ומלבב.
הצפייה בסרט אינה מלווה בתחושה של גילוי, והחלק שעוסק בהתמודדות של גרמניה עם עברה נדמה כבר כשייך למשהו אחר לגמרי. מור
משרבב אגב כך את העבדות ורצח העם האינדיאני, אך רק כדי לסמן עליהם "וי" בדרך למדינה הבאה שבטיול המאורגן שלו. ובאמת, הצפייה ב"לאן נפלוש עכשיו" מזכירה את הבדיחה ש"אם זה יום שלישי, אז אנחנו בטח בבלגיה" – מור הוא אורח לרגע, מעמיד פני נפעם, וממשיך ליעד הבא.
