"התייסרתי שלא הייתי שם כשבתי נפצעה"
כששרי אלפי קיבלה שיחת טלפון על כך שבתה נפלה וכואבת לה הרגל, הלב שלה נחת והראש התחיל להריץ מצבים ופתרונות אפשריים. אז מה עושים עם רגשות האשם ואיך מסתדרת בלרינה עם גבס?
לנשים יש יכולת מולטי טאסקינג. זה לא מיתוס. זו אמת עם הוכחות מדעיות ואפילו תימוכין מבעלי. תשאלו אותו והוא יעשה לכם חיקוי שלי מניקה, כותבת טור ומשחקת קלפים עם הילדות, בזמן שרוכבת על חד אופן (יש לכם את זה ביותר מוכח מדעית?).
אז לפני כמה ימים, אחר הצהריים טיפוסי בו ישבתי לי בנחת, וככה תוך כדי שאני מכינה עוגיות עם בת השש שלי, שרה לתינוקת, קוראת ניטשה ומקשיבה לסטטיק ובן-אל, קיבלתי טלפון מאמא של ילד מהכיתה של בתי הבכורה שהייתה בהפעלה עם הכיתה בגן המשחקים.
הטלפון שאמהות הכי שונאות לקבל זה מהגן או מבית הספר באמצע היום. את רק רואה את השם "גן שושי" על הצג וכבר הבטן שלך מתהפכת. את עונה בהיסטריה: "מה קרה???הכל בסדר???", תוך כדי שאת כבר מדמיינת אלפי מצבים אפשריים ומנסה לתכנן מראש את התגובה שלך לכל אחד מהם (למשל: הילדה אכלה חרוז - היימליך ואז סדנת יצירה להכנת שרשראות).
ובאותו אחר הצהריים, הטלפון מהאמא הזו היה בדיוק כמו הטלפון מהגן. "מה קרה? הכל בסדר?" שאלתי והרצתי בראש עשרים תשובות אפשריות בשלוש שניות פאוזה של האמא המתקשרת, לפני שענתה לי: "הבת שלך נפלה, היא בוכה וכואבת לה הרגל". הלב שלי נחת והראש התחיל להריץ מצבים אפשריים ופתרונות לכל אחד מהם.
לטורים הקודמים:
- "כל שנות נעוריי התביישתי בשמי"
הלב התייסר והבטן התהפכה
אמא של חברה של בתי שליוותה את הילדים במפגש הביאה אותה הביתה, וכשראיתי אותה נישאת על ידיה, התבהר לי שכאב הרגל הזה לא הולך להסתיים בשריטה קטנטנה ונשיקה מרפאת של אמא. וכך, אחרי שעות המתנה במוקד, הערב הארוך ההוא הסתיים בשבר בשוק וגבס על כל הרגל של הבלרינה הקטנה שלי.
"אין לנו שליטה על הכל","אנחנו חייבות לשחרר","הם אנשים בפני עצמם". אלו חלק מהמנטרות שאנחנו כאמהות אומרות לעצמנו. כל זה ברור בראש. אבל כשכואב לילד שלנו, אנחנו מרגישות את זה בכל הגוף. והלב שלי התייסר והבטן התהפכה מהמחשבה שלא הייתי שם בשבילה באותו הרגע שנפצעה, מהמחשבה שלא יכולתי למנוע את זה. אתן מכירות את זה טוב. הרגע בו היא באה ומתגנבת לה, חברתנו הטורדנית - האשמה ההורית. מלווה כל אחד ואחת מהרגע שהתינוק בא לעולם והופך אותנו להורים.
בחודש האחרון הבת שלי הייתה צריכה לוותר על הרבה דברים, כמו ללכת לחוגי הריקוד שהיא כל כך אוהבת, ללכת לחלק מהפעילויות של הכיתה, ללכת לבתים של חברות שיש בהם מדרגות, ללכת על מדרכות צרות ורעועות. ללכת.
כולם מסביבי ניסו לעודד - "את חייבת להיות חזקה בשבילה", "שלא תראה אותך בוכה", "לא הייתה לך דרך למנוע את זה", "מזל שרק נשברה הרגל", "מזל שזה לא קרה בקיץ". אני לא הרגשתי ש"מזל" בכלל ורק רציתי לבכות, עד שהבטתי בילדה שלי וראיתי איך היא מתמודדת בגישה חיובית וחן שיש לבלרינות גם כשהן עם גבס.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ולמרות שהעיראקים יותר פולניים מהפולניים, ורגשות אשם בשבילנו זו חוויה מכוננת, הצעתי לבת שלי וגם לעצמי להתרכז בדברים שלמדנו מהתקופה הזו עם הרגל השבורה, ומצאנו לא מעט. למדנו כמה הבת שלי חזקה מבפנים ומבחוץ וששום גבס לא יעצור אותה מלעשות שפגאט.
למדנו שזה מאוד מגניב שמציירים לך על הגבס ושהאנשים שמתנדבים ביד שרה הם הכי חמודים בארץ. למדנו כמה היא אהובה, ואיזה חברות מדהימות יש לה, כאלה שמשפרות מאוד את מצב הרוח ואפילו מרפאות כאבים. אבל יותר מהכל למדנו שהמצב הזה זמני, ובקרוב תחזור לרקוד כמו בלרינה, אך לצערנו ישנם אנשים שחיים בחוסר נגישות שחיינו בו בחודש האחרון כל יום בחייהם, וזה עצוב ומטריד. אם אנחנו מחפשים סיבה אמיתית להרגיש אשמים, נראה לי שמצאנו אותה.
הכותבת היא זמרת, יוצרת ותסריטאית. נשואה לאיש חתיך ואמא לשלוש בנות קסומות
האזינו לגרסה המיוחדת של שרי לשיר "Father and Son" של קט סטיבנס:
לפנייה לכתב/ת 
