זכרונות מהעיר חלב
קהילת יהודי חלב המבוססת, שזוכרת שנים טובות בין יהודים לשכניהם המוסלמים, צריכה להעיר את הציבור הישראלי מתרדמתו. על בעלי האמצעים מביננו, ואני בתוכם, להוביל את מאמצי ההתרמה לארגוני סיוע, כגון עמותת "עזרה ישראלית מוטסת"
כמו רבים מיהודי חלב, הדואקים היו סוחרים. סבי, אהרון דואק, שאני נקרא על שמו, הקים עסק לממכר טקסטיל, ועשה חיל בעסקיו. לעתים קרובות שמעתי ממנו סיפורים על יחסיה הקרובים של המשפחה עם שכניה המוסלמים. לא פעם הרגשתי שהוא חולם לשוב ולבקר בעיר הולדתו; כמובן שהוא לא זכה לכך.
גאוות החאלבים במוצאם היא שם דבר בעם היהודי. הקהילה, שהתפרסמה בזכות העותק המפורסם ביותר של התנ"ך - כתר ארם צובא - נודעה עם השנים דווקא בשל ההצלחה הפנומנלית של בניה בעסקיהם. כך גם משפחתי שלי, שעזבה את סוריה בשנות העשרים של המאה הקודמת, לא בשל אנטישמיות או רדיפות, אלא בעקבות הזדמנות עסקית בסודן ומצרים. באותם ימים, חלב ירדה מגדולתה ורבים מיהודיה עברו לביירות, לקהיר, לניו יורק ולדרום אמריקה, הקימו חברות בינלאומיות, בתי השקעות ובנקים.
חלב, לעומת זאת, היא כיום שטח מוכה אסון. העיר החשובה ביותר בסוריה ואחת מהחשובות בעולם מאז ראשיתה של ההתיישבות האנושית, ביתם של יותר משני מיליון איש, הולכת ונחרבת. מלחמת האזרחים גבתה מחיר עצום מחלב: על פי הערכות האו"ם, נהרגו מאז תחילת הלחימה 400 אלף איש, ומספר גדול פי כמה של פצועים; מאות אלפי פליטים והרס שאת ממדיו לא ניתן להעריך. בפני תושבי חלב עומדת כיום הברירה האכזרית בין זוועות המלחמה לשלגי החורף במחנות האוהלים בלבנון ובטורקיה. בשנה שעברה, מנהל תוכנית המזון של האו"ם בסוריה הגדיר את משבר הפליטים שהמלחמה יצרה כ"אסון ההומניטרי הגדול של ימינו".
מאז המצב נעשה רק רע יותר. בשבועות האחרונים, עוד לפני כיבושם את העיר בסוף השבוע, ניסו כוחותיו של אסד לשבור את רוח האוכלוסייה המקומית בחלב, באמצעות הפגזות והפצצות מהאוויר, בהן הושלכו באופן חסר הבחנה פצצות חבית מאולתרות ממסוקים. אחת מחביות הנפץ פגעה במסגד ששימש בית ספר מאולתר, לאחר שכל בתי הספר האחרים נהרסו במלחמה. לפחות 15 ילדים נהרגו, ורבים אחרים נפצעו. וזוהי רק תקרית אחת.
מה היה סבי אומר על חורבנה של חלב? על גורלם של הילדים והנכדים של שכניו וחבריו? האם ההרים שמפרידים בינינו לבין סוריה, מרחק השנים, הפוליטיקה והמלחמות, היו מונעים ממנו לשמוע את זעקות השבר והכאב? אני רוצה להאמין שלא. עד כמה שסוריה נותרה עבורנו ארץ זרה ואסורה, ההיסטוריה של המשפחה שלי שזורה בגורל תושביה. למרות נהרות הדם הרע שזרמו בינינו לבין תושבי חלב מאז ששרידי הקהילה היהודית עזבו את העיר, אנחנו עדיין חולקים עבר ועתיד משותפים באותה פינה של העולם. אסור לנו להישאר אדישים לאסונה של חלב.
לאורך השנים, המאמץ הישראלי להגיע לשלום עם סוריה נכשל. במבט לאחור, אולי טוב שכך. אולם דווקא כיום, בכוחנו להושיט יד לעם הסורי, ללא תיווך הפוליטיקאים, ובמנותק מהממד הגיאו-פוליטי של הסכסוך. זוהי הזדמנות שאסור להחמיץ. עלינו לתמוך במאמצים לסיים את שפיכותה דמים בסוריה. עד להפסקת האש, אנו יכולים לסייע לפליטים הסורים במזון, תרופות וציוד, ולתמוך במאמצים הבינלאומיים להקים מסדרונות הומניטריים ואזורים מפורזים לטובת האוכלוסייה האזרחית.
קהילת יהודי חלב המבוססת, שזוכרת שנים טובות בין יהודים לשכניהם המוסלמים, צריכה להוביל את האג'נדה, ולהעיר את הציבור הישראלי מתרדמתו. על בעלי האמצעים מביננו, ואני בתוכם, להוביל את מאמצי ההתרמה לארגוני סיוע, כגון עמותת "עזרה ישראלית מוטסת".
הטרגדיה הנוכחית היא הזדמנות לפתוח דף חדש עם העם הסורי, בזהירות ובצניעות. קל להיות ציניים לנוכח המתרחש בסוריה, אבל טוב הרבה יותר להיות אנושיים ואופטימיים. במקום שבו הדיפלומטיה הבינלאומית נכשלה, החברה האזרחית עוד מסוגלת להצליח.
הכותב הינו יזם חברתי ויושב ראש "ציונות 2000"
לפנייה לכתב/ת 
