אסיר תודה: חייו ומותו של מירוטס איפטר
אליל ילדותו של היילה גבראסיליאסי נשלח לכלא בעקבות כישלון באולימפיאדת מינכן 72', אבל זכה בזהב כפול (10,000 ו-5,000 מטר) במוסקבה 80' בזכות היכולת הפנומנלית לשנות את קצב הריצה. לאחרונה הלך לעולמו מבלי שאף אחד ידע בוודאות את גילו האמיתי
גבראסילאסי היה ילד בן 7 בקיץ 1980 ונהג לרוץ 20 קילומטר לבית הספר שבו למד. הוא חלם להיות אלוף בריצה למרחקים ארוכים, כמו הגיבור הגדול של אתיופיה באותן שנים, שעל הישגיו הגדולים שמע בשידורי הרדיו.
ריצת הגמר ל-10,000 מטר במשחקים האולימפיים שנערכו בברית המועצות באותו קיץ הייתה מהארועים המרתקים בתולדות האתלטיקה. הפיני לאסה וירן, הזוכה בזהב ב-5,000 וב-10,000 מטר במינכן 72' ובמונטריאול 76', הגיע אליה כפייבוריט.
יחד עם זאת, וירן העפיל לגמר בקושי בגיל 31, אחרי שסבל משטף דם ברגלו ואף היה מאושפז בבית החולים. האתיופי מוחמד קדיר הוביל לאורך מרבית הריצה, כשווירן השתדל להיצמד אליו וכמוהו גם הנציג הפיני הנוסף, קרלו מאנינקה.
כשנותרו שתי הקפות לסיום עקף וירן את קדיר והשדרים החלו להשתנק ולהתפעל מהפיני. לכולם היה ברור שמדובר במאבק בין אתיופיה לבין פינלנד, רק שמול וירן ומאנינקה ספרו בעיקר את קדיר, שחזר להוביל את החבורה כשנותרה הקפה אחת לסיום.
300 מטר לפני הסוף דורג מירוטס איפטר, רץ מקריח עם תסרוקת מוזרה, במקום השלישי - אבל אז הוא פתח מבערים וברח לכולם תוך שהותיר את מיליוני הצופים ברחבי העולם פעורי פה.
איפטר זכה בזהב בזמן של 27:42.69 דקות, השאיר למאנינקה (27:44.28 דקות) רק את הכסף ולקדיר (27:44.64 דקות) את הארד. וירן המאוכזב הגיע חמישי בלבד, אחרי האתיופי טולוסה קוטו.
זה לא רק הגיל
בעקבות אותו פיניש מדהים ויכולת הפריצה שהפכה לסמל המסחרי שלו קיבל איפטר את הכינוי "מחליף הקצב" (Yifter the shifter). העיתונאים שהחלו לספר את סיפורו התקשו לספק פרט בסיסי אחד, הגיל שלו. זאת מכיוון ששנת הלידה שלו מעולם לא נרשמה במסמך רשמי.
בדיווחים אחדים נטען שהוא נולד ב-1936 ושהיה בן 44 בעת שעלה על דוכן המנצחים. בדיווח אחר נמסר שהוא נולד ב-15 במאי 1944 והיה בן 36 ובמקרה אחר נטען שנולד ב-1947 והיה בן 33. על פי נתונים אחרים הוא נולד ב-1 בינואר 1938 והיה בן 42.
כשנשאל על ידי העיתונאים בנוגע לכך השיב האלוף: "אנשים יכולים לגנוב את התרנגולות ואת הכבשים שלי, אבל אף אחד לא יכול לגנוב את הגיל שלי. תספרו את רמת ההתלהבות שלי, לא את הגיל שלי".
איפטר נולד באלדיגרט שבצפון אתיופיה ובצעירותו עבד כפועל במפעלים וכנהג שהוביל סחורה. באזור העני בו גדל, שמאופיין באוויר דליל בגובה 3,000 מטר מעל פני הים, גדלו לאורך השנים לא מעט מהרצים הגדולים כמו טירונש דיבאבה, קנניסה בקלה ודראטו טולו.
הרצים האלה נהגו לרוץ יחפים על משטחי עפר ואבנים בילדותם וריצה בתנאים המקצועיים מהווה עניין של מה בכך מבחינתם. כשרון הריצה של איפטר התגלה בעת שהתגייס לחיל האוויר
האתיופי והתחרה במירוצים במסגרת הצבא. הוא נכלל במשלחת האתיופית למשחקים האולימפיים במקסיקו 68', אבל ערך את ההופעה הראשונה במשחקים האולימפיים במינכן 1972, שם זכה במדליית הארד ב-10,000 מטר.
איפטר הגיע באיחור באותה אולימפיאדה לזינוק לריצת הגמר ב-5,000 מטר ובכך נמנעה ממנו זכייה במדליה נוספת. הוא האשים את מאמנו ניגוסי רובה וטען שקיבל ממנו הוראה להתחמם בזמן שהמירוץ כבר עמד להתחיל.
"רובה והרופא, דוקטור וולדמסקל טרוסטה, לקחו אותי ל'מיקס זון' ואמרו לי להתחמם", סיפר לאחר פרוץ השערורייה. "אחר כך הם חזרו ולקחו אותי, אבל הריצה כבר החלה".
הדברים שסיפר לא עזרו לו. כשחזר איפטר לאתיופיה, לא רק שהוא לא זכה לשבחים ומענקים על הזכייה במדליית ארד, הוא הואשם על ידי ראשי המשטר הצבאי בבגידה ונשלח לשלושה חודשי מאסר. "הם טענו שנכשלתי בכוונה וזרקו אותי לכלא", סיפר בדמעות. "הם חשבו שבכך הצליחו לעקור ממני את האהבה לריצה, אבל טעו".
החמיץ מדליות נוספות בגלל חרם פוליטי
איפטר המשיך להתאמן בכלא לפני ששוחרר ושנה לאחר אותה אולימפיאדה זכה בזהב ב-10,000 מטר באליפות אפריקה 1973 ובכסף ב-5,000 מטר. הוא קיווה מאוד לזכות בזהב כבר במשחקים האולימפיים במונטריאול 1976 וכבר טס לקנדה לשם כך.
לצערו, אתיופיה הייתה אחת מ-22 המדינות האפריקניות שהחרימו את הארוע. זאת בגלל השתתפותה של ניו זילנד, שקיימה קשרי ספורט עם דרום אפריקה שהייתה אז תחת משטר אפרטהייד.
"חזרנו הביתה 24 שעות לפני חצי הגמר ב-10,000 מטר", סיפר האתלט. "התאמנתי לקראת הריצה, לפני שראשי המשלחת קראו לכולנו והודיעו לנו שאנחנו חוזרים הביתה. לפחות עשינו את זה למען דרום אפריקה שנלחמה באפרטהייד. זה קצת הקל על הכאב".
הזהב הכפול במוסקבה: "הייתי נותן את חיי בשביל זה"
איפטר נאלץ לחכות ארבע שנים עד שזכה לפיצוי הגדול עם הניצחון בריצת 10,000 מטר במוסקבה (לפני כן זכה שוב בזהב כפול באליפות אפריקה ובגביע העולם ב-1979). חמישה ימים לאחר מכן נערכה ריצת הגמר ל-5,000 מטר ואיפטר ניצח גם בה בצורה מזהירה.
כשהחלה ההקפה האחרונה הוא היה לכוד עדיין בתוך החבורה המובילה, שאותה הוביל בן ארצו מוחמד קדיר, שפתח עבורו את הדרך. גם הפעם הוא ביצע פריצה מדהימה לקראת הסיום וזכה בזהב כשקבע 13:20.91 דקות. איפטר הקדים את סולימן ניאמבוי מטנזניה (13:21.60 דקות) ואת קרלו מאנינקה (13:22.00 דקות) שהגיע שלישי.
"התכוננתי לארבע הריצות החשובות ביותר בחיי (חצאי גמר וגמר) באותה אולימפיאדה", סיפר המנצח הגדול ב-2004. "הייתי מוכן לתת את החיים שלי בשביל זה. 300 מטר זה המרחק הטוב ביותר מקו הסיום על מנת לפרוץ קדימה. זה לא מעט מדי ולא הרבה מדי".
על המתחרים הגדולים שניצח סיפר: "לאסה וירן היה אלוף גדול וטקטיקן נהדר, אבל לא היה מסוגל לקחת ממני את מה שהיה לי ברגליים באותה ריצת גמר ב-10,000 מטר. אנשים לא הבינו איך בן אדם בן 40 מנצח מתחרים שצעירים ממנו בעשר שנים ויותר. היו כאלה שאמרו שהשתמשתי בסטרואידים, אבל זה שטויות".
איפטר עבר ב-1998 להתגורר באוטווה שבקנדה, שם עבד כמאמן אתלטיקה. "היו לי חיים טובים שם", סיפר, "אבל זה אף פעם לא יהיה כמו הבית שלי". גם מרבית ילדיו (7 בסך הכל) מתגוררים מחוץ לאתיופיה. הוא מת כאמור ב-22 בדצמבר אחרי שסבל מקשיי נשימה בתקופה האחרונה.
"מירוטס היה הכל בשבילי ובשביל קריירת האתלטיקה שלי", ספד היילה גבראסילאסי לאחר מות אלילו. "כשהתחלתי לרוץ רציתי להיות כמוהו והוא הסיבה למי שאני ולכל ההישגים אליהם הגעתי. בזמנו, כשהייתי ילד, היה לי ספק אם הוא אנושי בכלל. עבורי הוא הגדול מכולם".
לפנייה לכתב/ת 
