שלב הסיכומים: ספורטאי השנה של 2016
לברון ג'יימס סחב על הגב שלו את קליבלנד, סימון ביילס סחפה את כולם, כריסטיאנו רונאלדו הראה שהוא "באמת כ"כ טוב", אנדי מארי ניפץ את כל תקרות הזכוכית, אוסיין בולט עשה את הבלתי אפשרי וקייטי לדקי הראתה לכולם את הגב. מסכמים שנה, פרויקט מיוחד של ynet ספורט
לברון ג'יימס | שרון דוידוביץ'
ככל שאתה ספורטאי גדול יותר, כך אפשר לתמצת את התכלית שלך לרגע קטן יותר. וזה בדיוק מה שקרה בשנת 2016 ללברון ג'יימס. כל הגדולה שלו, הסתכמה ברגע אחד. זו לא העובדה שהפך את קליבלנד לראשונה בהיסטוריה שחוזרת מפיגור 3:1 בסדרת הגמר, או לעובדה שהוא עשה את כל זה על הגב שלו כשהוא הופך לראשון אי פעם שמוביל את כל הקטגוריות, של שתי הקבוצות. זה אפילו לא ההישג הנדיר של טריפל דאבל במשחק מספר 7 האלמותי מול גולדן סטייט. זה רגע אחד קטן של גדולה.
היה זה הרגע בו כל הספקנים, המתחבטים, השונאים, הטוקבקיסטים הישראלים, שורפי החולצות - הבינו שהאליפות הזו מגיעה לו. אליפות שנלקחה בדמעות. דמעות אמיתיות שנשפכו כאשר עשה את הבלתי אפשרי והביא אליפות לעיר ששכחה מה זו אליפות, לעיר בה גדל, ועזב, וחזר.
שנת 2016 תיזכר כשנה בה שמו של לברון ג'יימס נחקק באופן סופי וחתום, כאחד הגדולים בתולדות הכדורסל.
סימון ביילס | אליסף דעואל
שנה אולימפית היא הקשה ביותר לבחירת ספורטאי השנה. לא רק ש-16 הימים של אירוע השיא של הספורט העולמי מספקים כל כך הרבה הופעות בלתי נשכחות של ספורטאים אינדיווידואליים, אלא שההשוואה ביניהם היא פשוט בלתי אפשרית. לך תקבע מה איכותי יותר, הטריפל השלישי ברציפות של אוסיין בולט או ההופעה המטורפת של קייטי לדקי בבריכה. ובכל זאת מילת המפתח לבחירה של ספורטאי השנה בשנה כל כך עשירה ופורה היא "סחף".
סימון ביילס הייתה הדמות הסוחפת ביותר של אולימפיאדת ריו. בהופעה האולימפית הראשונה שלה, פרצה ביילס את גבולות ענף ההתעמלות, בו כבר נהנתה ממעמד של כוכבת-על, והפכה לדמות שאין חובב ספורט, או אפילו פחות מכך, שאינו מכיר. ההתפעלות מההופעה הכמעט המושלמת של ביילס, הייתה לחלק בלתי נפרד משיחות קפה של אנשים שביום-יום לא ממש מתעסקים ב"צוקהרות", והגיעה אפילו לכנסת ישראל.
בולט ניצח כרגיל, פלפס ריגש, לדקי חרכה, מארי התעלה, אבל אף אחד מהם לא עורר שיגעון חוצה מגזרים כמו הפנומנית הקטנטנה הזו.
כריסטיאנו רונאלדו | גיא לייבה
כריסטיאנו רונאלדו יכול לפרוש עכשיו מכדורגל. הוא השיג השנה את כל מה שהוא חלם עליו ואת כל מה שציפו ממנו. עם כל הכבוד לזכייה הנוספת עם ריאל מדריד בליגת האלופות (ויש המון כבוד), היהלום שבכתר היא הזכייה ביורו 2016. אין יותר סימני שאלה סביב הקריירה שלו. אין "נכון שהוא תותח בריאל, אבל מה עם הנבחרת?" ואין: "נכון שיש לו תארים אישיים, אבל מה עם גאווה לאומית?". כריסטיאנו רונאלדו הוא הראשון בעת הנוכחית שהשיג את הכל, ויותר אי אפשר לבוא אליו בטענות.
הוא יכול לתת מעכשיו ארבע עונות גרועות, הוא יכול לפרוש מהמדים הלאומיים, הוא יכול להחמיץ את כל הפנדלים המכריעים. הוא אפילו יכול לעבור לברצלונה, לחזור לריאל, ולעבור שוב לברצלונה. כשלאוהדי הבלאנקוס לא תהיה רבע טענה כלפיו.
כל כדורגלן אחר כבר היה אומר לעצמו "טוב נו, השגתי הכל. אני עוד מעט בן 32. בוא נלך לעשות כסף בסין". אבל לא רונאלדו, שגם עוד חמש ושש שנים נראה אותו בטופ. עם ריבועים בבטן, עם החיוך השחצני. נרצה לשנוא אותו, אבל ניאלץ להודות בשקט "הוא צודק. הוא באמת הכי טוב".
אנדי מארי | סער גיט
הכי הרבה ניצחונות רצופים בקריירה (כולל ניצחון במשחק הראשון בהיסטוריה על המקום הראשון בעולם), חמישה תארים תוך פחות מחודשיים (כולל זכייה ראשונה אי פעם בטורניר גמר הסבב), מעל 16 מיליון דולר הכנסות רק מטניס (ועוד לא דיברנו על הפרסומות). לו היינו חוזרים שנה אחורה, אל הסיכום הספורטיבי של 2015, לא היינו מעזים לשער שהשחקן השני הכי טוב בעולם יוכל לנכס לעצמו ב-2016 שורות תחתונות מדהימות כל-כך.
לכן נדמה שמעבר לכל הישג פרטי נפלא, הניצחון של אנדי מארי בסוף 2016 הוא בעיקר הצהרתי. הוא טמון בעובדה שניפץ עוד ועוד תקרות זכוכית ככל שעבר הזמן, ידע להיחלץ בבליץ מעמדת הסגן שבה שהה תקופה ארוכה ובצורה הזאת גם לדעת לנצל עד תום נפילת מתח צפויה של הנמסיס הכי גדול שהיה, או שיהיה לו אי פעם, בעקביות השמורה לכמות מצומצמת של ספורטאים לאורך ההיסטוריה.
נובאק ג'וקוביץ' כנראה יסיים את הקריירה עם יותר תארי גראנד סלאם ממארי. סבירות גבוהה שהוא גם כנראה עדיין שחקן טוב ממנו, וכנראה שגם עשיר יותר. אבל המפנה שחל ממש בסיבוב האחרון של העונה הוא תשובה לכל אלה שהשתעממו מהסבב עם ירידת קרנם של פדרר ונדאל. אחד מהספורטאים הגדולים בתולדות בריטניה הוא אולי טניסאי אפרורי וזעוף קצת, אבל עכשיו אי אפשר לומר שהוא רק כמעט. עם סיומה של עונת הטניס הטובה בחייו, האלוף האולימפי הטרי הוא כל מה שחשבנו שהוא לא. הוא לחלוטין הדבר האמיתי.
אוסיין בולט | אורן אהרוני
אמרו שהוא כבר מזמן מעבר לשיא וגם הפציעה חודש לפני האולימפיאדה ואיתה הפרישה מהמבחנים הג'מייקניים חיזקו את העובדה כי אוסיין בולט כבר לא מה שהיה פעם.
הוא מצידו שמר על דממת אלחוט, עבר טיפולים אצל כל מיני רופאים לא קונבנציונליים וחזר בהדרגה לאימונים, כל זה כדי להתכונן לדבר האמיתי - המשחקים האולימפיים בריו, בתקווה ששם הוא יתעלה על עצמו ברגע האמת, וב-15 באוגוסט הוא התייצב לקו הזינוק לגמר ה-100 מטרים.
בהצגת הרצים היה ניתן לראות שהפעם בולט בחר להיות מאופק שלא כהרגלו, הסכים להגניב חיוך קטן למצלמה ולבצע תנועה כאילו הוא מנגב את האבק מכתפיו. אולי כי גם הוא, לראשונה בחייו, קצת חשש מהמעמד הזה.
הדממה ירדה על האצטדיון, יריית הזינוק נשמעה והפנומן היה צריך לעבוד קשה כשבחצי הדרך לא היה ברור מי יחצה את קו הסיום ראשון, גאטלין או בולט, אבל אז הוא פתח מבערים כמו שרק הוא יודע בדרך להפוך להיות האתלט הראשון שזוכה בטריפל-טראבל – עם מדליות זהב במקצים ל-100, 200 ו- 4X100 מטרים בשלוש האולימפיאדות האחרונות.
ספורטאי השנה? הצחקתם את בולט. רגע לאחר המשחקים, הוא כבר הכריז כי הוא הגדול מכולם. והאמת, יש סיכוי טוב שהוא צודק לגמרי.
קייטי לדקי | רענן וייס
עזבו אתכם ממה שלימדו אתכם. בגיל 19, קייטי לדקי יכולה להיקרא כבר עכשיו "הספורטאית הגדולה בהיסטוריה". לפחות מתמטית. אין ספורטאית בתולדות המשחקים האולימפיים שעשתה כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר ובעיקר בהפרשים כאלה תהומיים.
אלה לא רק חמש המדליות מריו או העבודה שהיא מחזיקה בשיא העולם בשישה משחים שונים, אלא בעיקר העליונות שלה על יתר המתחרות. בוושינגטון פוסט חקרו ומצאו בזמן המשחקים האולימפיים הקיץ בברזיל שלדקי מנצחת בהפרשים הגדולים ביותר בספורט העולמי. "כמו שהזוכה בטור דה פראנס ינצח בהפרש של
חצי שעה מהבא אחריו", הסבירו.
יש לה עוד לפחות שלוש אולימפיאדות בקנה, והיא רק הולכת ומשתבחת עם הגיל. אם תמשיך בקצב הזה לדקי תשבור באחד הימים את שיא המדליות של מייקל פלפס. וכן, אז היא תוכל להיקרא באופן רשמי: הגדולה מכולן. למרות שהיא "רק" 1.80 מטר.
לפנייה לכתב/ת 
