החדש של עמיר בניון: יצירה מטרידה, במובן הכי מחמיא של המילה
עמיר בניון זונח את גרגמל והפרובוקציות וחוזר לעסוק במה שהוא מצטיין בו יותר מכל - המוזיקה. אלבומו החדש "מילה ברוח" הוא סופה מוזיקלית מרגשת, מאתגרת ולא לגמרי מובנת של אחד המוזיקאים הכי מעניינים וחשובים בישראל
בואו נגמור עם זה מיד בהתחלה. הטור הבא לא יעסוק בתהפוכות הקריירה של עמיר בניון, בהתבטאויות השנויות במחלוקת שלו או בחיבתו לגרגמל. נדמה לי שמיציתי. למעשה, נדמה לי שגם בניון עצמו מיצה. נכון לעכשיו לפחות. ואלה כבר חדשות מצוינות, כי הן משיבות אותו לעסוק בדבר שהוא מצטיין בו יותר מכל - מוזיקה נטו.
האלבום החדש, "מילה ברוח", הוא כבר האלבום ה-13(!) של בניון, אחד הפוריים ביותר מבין מוזיקאי ארצנו, ויש בו לא מעט הדים לאלבומים המוקדמים שלו. בין אם אלה הנגיעות האלקטרוניות הבולטות מאוד (הפקה מוזיקלית: ליאור שושן ושי בשן), הטקסטים האישיים ונעדרי הפוליטיקה או הפרובוקציה, ובעיקר - סוג של פוקוס מוזיקלי שקצת הלך לאיבוד אצל בניון עם השנים. באלבום הזה הוא נשמע חד מאוד, ומכוון מטרה. וזה מצוין.
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
חוה אלברשטיין באלבום שמרגיש כמו בית
הסטונס מזדקנים עם הבלוז, וזה נשמע מצוין
התעלומה חזרה: להתמסר מחדש לקייט בוש
אבל אם מישהו חושב ש"מילה ברוח" הוא האלבום הקומוניקטיבי שישיב את בניון לחיק הקונצנזוס וינפק אינספור להיטי רדיו, הוא טועה בגדול. לאורך עשרה שירים, בניון שר (נפלא) לחנים פתלתלים, שלא מתמסרים למבנה קלאסי של בית-בית-פזמון, ונדרשות כמה האזנות טובות כדי להישבות בקסמם. אני מדבר על חמש שש, לא פחות.
ההפקה המוזיקלית לא מקלה על החוויה. כל השירים הוקלטו באופן ביתי מאוד, כשרק בניון, שושן ובשן המפיקים מעורבים בנגינה. חלק גדול מהליווי מגיע מסימפולים - לא פעם מורכבים במיוחד. תופים חיים אין בכלל (רק כלי הקשה, או תופים מסומפלים), וגם מקומה של גיטרת הבס נעדר מרוב הרצועות. זה מייצר צליל מאתגר, שהוא לא אינטימי או אנפלאגדי מצד אחד, וגם לא עשיר מהעבר השני, אבל הוא מאוד מיוחד וסוער, בהתאם לאופי השירים.
מה שמעביר אותנו לטקסטים. מחצית מהשירים נכתבו בידי בניון, המחצית השנייה שייכת לאשתו, מרים בניון גולן. וכולם, פרט אולי ל"ירושלים", עוסקים באישי, האינטימי. השירים של עמיר כתובים באותו אופן סוער, מתפוצץ, מרגש ולא לגמרי מובן - על פי מיטב המסורת שלו. השירים של מרים מאופקים ועדינים יותר (וגם מנוקדים, בניגוד לאלה של הבעל. כאילו כדי לקבוע שהיא "משוררת", והוא לא. אני לא לגמרי מבין את זה).
היות ועמיר נמצא כרגע בכושר שיא, גם המילים שלו מצליחות לגעת כמו פעם. כך למשל ב"באמת". "באמת שאהבתי אותך, גם כשזה לא נראה בדיוק כך", הוא שר. "באמת אני אהבתי אותך, אבל פשוט הייתי אני כל כך". כל כך פשוט, כל כך ברור, כל כך עצוב. שיר נהדר, שכולו זעקה של חוסר אונים והרמת ידיים.
ב"עוד רגע" הוא מבטיח לאישה ש"עם כל ההחלטות שלי כולן, ועם עוד פחד חדש, ועד יותר דמיון מתמיד, עם כל הפחדנות שלי, אני אגיע". שיר שמתחיל עם עיבוד מינימליסטי, והופך לתזמורת סימפולים מטרידה ומרהיבה ממש. מופת אמיתי. "הסתחרר לרגע ונופל למים", בניון שר ב"תכתבי לו", "תוך כדי הלילה מתכונן הוא את הים לגזור". אף אחד אחר לא יכול לכתוב שורות כאלה. "אני זקוקה לטלית שתגן עליי, שתהיה לי במקומך", כותבת (עונה לו?) מרים אשתו ב"השגחה פרטית". "שאוכל להתהלך כמו נסיך בשכונה, אני צריכה שתאהב אותי יותר מתמיד עכשיו". על רקע כלי ההקשה עם המקצב המשתנה והסימפולים עוכרי השלווה, הסערה המשפחתית הקטנה הופכת לסופה מוזיקלית של ממש.
ובכלל, "מילה ברוח" הוא אלבום מאתגר, לא "נעים" ולא "חורפי". השירים שלו לא יחממו אתכם בהופעה בזאפה, בעת שתהיו שבעים ואדמדמים מהכריך העשיר ומכוס היין, ותנידו ראשכם מצד לצד בהנאה. זאת יצירה מטרידה, במובן הכי מחמיא של המילה. והיא משיבה את עמיר בניון, בבת אחת, לעמדת אחד המוזיקאים הכי מעניינים והכי חשובים בישראל. כזה שיכול לשנות רגש ומחשבה במילה אחת. ב"תנועה קלה ומעיפה כמו רוח, מדויקת כמו חץ שלוח אל הלב" ("מילה ברוח").
