הממוצע
בנקודת אמצע העונה, הגיע הזמן לבדוק את מנצ'סטר יונייטד של המיוחד במבחן התוצאה מול קודמיו. כמה נקודות הצליחו ואן חאל ומויס לאסוף בהשוואה למוריניו? מדוע איברהימוביץ' ופוגבה לא הובילו עדיין לשינוי המיוחל, ומה קרה לכוכבים הנוצצים של השנים האחרונות?
מאז עזב סר אלכס פרגוסון את אולד טראפורד, הפכה מנצ'סטר יונייטד לקבוצה אפורה וחסרת מוטיבציה. סוג של מפעל לאיבוד שחקנים. בתום המחזור ה-19 המציין את אמצע הליגה ופתיחת שנת 2017 – ערכנו השוואה בין אחוזי ההצלחה של השדים האדומים בעונותיה הקודמות לבין אלה של העונה, בדיוק באותה הנקודה.
וויין רוני הפך לשק החבטות הרשמי של מוריניו, בסטיאן שוויינשטייגר זכה ליחס של שחקן נוער ואילו מרואן פלאיני הבלגי, הנכס היחיד שנשאר מימיו של דייויד מויס, מצליח לשרוד במועדון כבר שלוש שנים בהופעות לא משכנעות. האם המנג'ר הפורטוגלי, למרות הרזומה העשיר והסערות סביבו, הצליח עד כה יותר מוקדמיו?
עונת 2013/2014 (מאמן: דייויד מויס): לאחר שפרגוסון פרש, סקוטי אחר נכנס לנעליו הענקיות. באמצע העונה, לאחר 19 מחזורים, ניצבה יונייטד במקום השישי עם 34 נקודות (עשרה ניצחונות, חמישה הפסדים, ארבע תוצאות תיקו ו-32 שערי זכות).
עונת 2014/2015 (מאמן: לואי ואן חאל): מויס פוטר בבוז ומצבה של הקבוצה בניצוחו של ההולנדי השתפר במעט, לפחות בעונתו הראשונה. כשהגיעו למחצית העונה, ניצבו האדומים במקום השלישי עם 36 נקודות (עשרה ניצחונות, שלושה הפסדים, שש תוצאות תיקו ו-33 שערי זכות).
עונת 2015/2016 (מאמן: לואי ואן חאל): לעומת קודמתה, העונה האחרונה בניהולו של ואן חאל הייתה החלשה מכולן מאז עזב פרגוסון את העיר. במחזור ה-19 יונייטד דורגה במקום השישי עם 30 נקודות בלבד (שמונה ניצחונות, חמישה הפסדים, שש תוצאות תיקו ו-22 שערי זכות).
לשם ההשוואה וכדי להיזכר היכן הייתה יונייטד בימיה הגדולים, גם מאזנו של פרגוסון נכנס לרשימה. עד אמצע עונת האליפות של 2012/2013, גרפו השדים האדומים 46 נקודות והביטו על הליגה ממרומי המקום הראשון עם 48 שערי זכות.
כעת, בניצוחו של המיוחד, ממוקמת יונייטד במקום השישי עם 36 נקודות (עשרה ניצחונות, שלושה הפסדים, שש תוצאות תיקו ו-29 שערי זכות) – בדיוק אותו מאזן כמו בעונתו הראשונה של ואן חאל במועדון, אך במקום נמוך יותר. את העונה ההיא סיימה יונייטד במקום הרביעי, בהפרש 17 נקודות מהאלופה צ'לסי.
עידן חדש
ממנצ'סטר יונייטד של קיץ 2013 כמעט ולא נשאר זכר בסגל הנוכחי. רשימת העוזבים והפורשים בלתי נגמרת, ומאז שינתה הקבוצה לחלוטין את האופי שפרגוסון הנחיל בה – קידום צעירים, רכישות שקולות וטיפוח כוכבים. לא עוד זמן פרגי.
כשמויס פוטר חיפשו ביונייטד מחליף ראוי וקבוע. משפחת גלייזר רצתה את המאמן שיוביל את האדומים לאליפויות, כפי שהורגלו. ואן חאל מונה וביקש 100 ימי חסד. בסיום שתי עונותיו באנגליה, ההולנדי נכשל לחלוטין: הוא שבר שיאים שליליים, איבד את חדר ההלבשה ואת אמון התקשורת, את ליגת האלופות וכל תואר אפשרי (מלבד הגביע האנגלי, כמובן).
הקיץ האחרון נפתח בתקווה גדולה עבור אוהדי יונייטד. מוריניו שיחק פינג פונג עם התקשורת האנגלית וגל השמועות על הגעתו העתידית לאולד טראפורד רק הגדילה את הציפייה לשינוי מרענן.
כשחתם לבסוף, צירף לקבוצה את זלאטן איברהימוביץ' ואת פול פוגבה בדרך לעונה מבטיחה ונוצצת, על הנייר. אך כעת, במחצית הדרך, אפשר ללמוד על אופי הקבוצה. בעיקר על היעדר האופי.
אין מנהיג בצד האדום של העיר. רוני הפך לצל של עצמו, ההגנה של דה חאה כמעט שקופה, היכולת של פוגבה וזלאטן לא תמיד מנצחת משחקים ושאר הסגל מורכב מדי שבוע מתפזורת.
קל יותר לציין מה לא עובד במועדון, מאשר להדגיש את נקודות החיוב. סיכויי האליפות של מוריניו נראים קלושים למדי. הליגה האירופית לא נוצצת כמו אחותה הגדולה, והקבוצה הפכה ללא אטרקטיבית – לא לאוהדים ולא לשעות השידור. אז מה נותר? האם יצליח המועדון לסיים את העונה בשלישייה הראשונה ולהשיב את מקומו שאבד בליגת האלופות, המפעל אליו הייתה הקבוצה כל כך רגילה? או שמא המיוחד מתכוון לתת את הכל עבור הגביע האנגלי?
הדור שנעלם
מאז התפרקה שלישיית הברזל של פטריס אברה, ריו פרדיננד ונמניה וידיץ' – ההגנה של יונייטד אינה מצליחה לעמוד בקצב של הליגה האנגלית. אחת מנקודות האור היחידות של מוריניו העונה הוא זלאטן. למרות מנה מכובדת של שערים, ספק אם החלוץ הענק ימשיך להציל את המועדון גם בעונות הבאות.
השדים האדומים, על מאמניה השונים, הפכה למפעל מקצועי ומשומן בהפיכת שחקנים בולטים לצל. כשראיין גיגס פרש, הוא העניק את מספר חולצתו (11) לכוכב הנולד – עדנאן ינוזאי. יכולתו של הבלגי במועדון לא הספיקה, ומאז הוא נודד בהשאלה.
שוויינשטייגר נחת באנגליה בקיץ שעבר ברעש גדול, אך כשהמיוחד חתם במועדון, מעמדו של הגרמני נחרץ. בליגה הוא כלל לא שיחק העונה, הוגלה לקבוצת המילואים וברוב המקרים אף הודח מסגל המחליפים המורחב. בשל פציעתו, גילו המבוגר ויכולתו החלשה בעונה הקודמת – הגרמני הפך לשחקן עבר במועדון, תחת חוזה שטרם פג. גם ממפיס דפאי, הכוכב העולה של ואן חאל, שיחק העונה 20 דקות בלבד, מתוך 19 מחזורים (1,710 דקות).
למרות הכל, מוריניו אינו האשם היחיד. גם ואן חאל עשה את אותו הדבר לכוכב אחר – פלקאו. הקולומביאני נכלל בחוד ההתקפה לצד ואן פרסי ודי מריה המנוסים, אך שלישיית ההתקפה הנוצצת התפרקה מהר מאוד. בדומה לשוויינשטייגר, גם אל טיגרה הוגלה אל קבוצת המילואים ולבסוף עזב את העיר.
השם הגדול שהפך לאבק במשמרתו של הפורטוגזי הוא ללא ספק וויין רוני. הקפטן והסמל של יונייטד בשנים האחרונות הפך לשחקן ספסל שמעורב בפרשות מחוץ למגרש, ומציג יכולת רעה על הדשא.
לכבוד השנה החדשה ולקראת החצי השני של עונת ביכוריו באנגליה, מוריניו חייב להודות
כי האליפות אבדה, ולהתחיל לדאוג בעיקר לחיזוק האופי המנטלי והפיזי של שחקניו. אולד טראפורד כבר אינו מבצר מוגן. על אף שיונייטד סיימה רק שישה משחקי ליגה עם שער נקי, היא הפסידה העונה שלוש פעמים.
נדמה שהפורטוגלי טרם הסתגל לאקלים ולקצב של הממלכה. המספרים מוכיחים שבינתיים, המיוחד הוא בעצם הממוצע. המשחקים האחרונים מסמנים מגמת שיפור, אבל זה עדיין לא זה. לצד חלון ההעברות המתקרב, המשימה שעל כתפי מוריניו היא להשיב את האדומים לדרך המלך, זו של סר פרגי.
לפנייה לכתב/ת 
