מעצמה עולה. המדינה המוסלמית שמנסה להשכין שלום באסיה
במיאנמר שורר סכסוך אתני אלים עם טענות לרצח עם של המיעוט המוסלמי. אינדונזיה, דמוקרטיה חדשה יחסית, מנסה לפתור את הסכסוך בדרכי שלום ולטפח זהות אזורית משותפת בין חברות ארגון דרום-מזרח אסיה (ASEAN)
בחודשים האחרונים גוברת המתיחות האתנית במדינת המחוז ראכין שבצפון-מערב מיאנמר בין הרוב הבודהיסטי לבין המיעוט המוסלמי, הרוהינגה, שאוכלוסייתו נאמדת ביותר ממיליון ורבים ממנו משוללי אזרחות.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
המתיחות במיאנמר מלווה בדיווחים על אלימות של כוחות הביטחון ובאה על רקע תהליך רפורמות פוליטיות במדינה, שמאז שנת 2011 נפתחת בהדרגה לעולם החיצוני ומקימה שלטון אזרחי לאחר כחצי מאה תחת שלטון חונטה צבאית ובדידות בזירה הבינלאומית. נקודת ציון חשובה בתהליך הרפורמות היה הניצחון הסוחף בבחירות ב-2015 של מפלגתה של אונג סן סו צ'י, כלת פרס נובל, המסמלת את המאבק האזרחי ארוך השנים בחונטה הצבאית. לפיכך עולות תמיהות בעולם על שתיקתה המוסרית של סו צ'י לנוכח ההסלמה והאלימות בארצה.
ארגון עם בעיה של הטרוגניות רבה
אחד השחקנים בזירה שעוקב בעניין מיוחד אחר התהליכים הפנימיים במיאנמר הוא הארגון האזורי של מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN), שמיאנמר חברה בו לצדן של אינדונזיה, קמבודיה, וייטנאם, לאוס, תאילנד, מלזיה, סינגפור, ברוניי דארוסלאם והפיליפינים. המושג "דרום-מזרח אסיה" הוא צעיר יחסית. הולדתו בימי מלחמת העולם השנייה מתוך צרכי בעלות הברית להגדירו כזירת לחימה בעלת קווי ייחוד משלה. מאז נעשו צעדים במגוון תחומים לביסוס זהות אזורית משותפת למדינות דרום-מזרח אסיה, לרבות, כמובן, הקמת ASEAN.
אולם הארגון ניצב מול שלל בעיות יסוד וקשיים. הוא סובל מהטרוגניות רבה מאוד במרכיבי הבסיס של חברותיו, כמו שפה, תרבות, דת, מבנים חברתיים, רמת התפתחות כלכלית ודפוסי השלטון. כמו כן בולטים ניגוד אינטרסים בין חברותיו, היעדר מנגנוני אכיפה ארגוניים, חשש המדינות החברות מפגיעה בריבונותן וכנראה גם רתיעה מסוימת מהמנהיגות הלא פורמלית של אינדונזיה בו. גם היעדר זהות אזורית משותפת מקשה על פעולה אפקטיבית. סופרת אינדונזית כתבה לאחרונה: "בבית הספר לימדו אותנו על ASEAN ונאמר לנו כי אנחנו אנשי ASEAN מבלי שנבין את פירוש המושג ומבלי שנעשה בו שימוש כלשהו מחוץ לכיתת הלימוד". על רקע זה מעניין לבחון כיצד מבקשת אינדונזיה לגייס את ASEAN לקידום הדמוקרטיזציה של מיאנמר ובדרך זו, אולי, גם לטפח זהות אזורית משותפת.
סוכנת שינוי בעולם המוסלמי
הצטרפותה של מיאנמר לארגון ב-1997 התרחשה בשלהי שלטונו של סוהרטו, המנהיג הדיקטטורי של אינדונזיה. היחס למיאנמר השתנה לחלוטין מאז החלה להתבסס הדמוקרטיה באינדונזיה. זו החלה להעביר מסרים לחונטה הצבאית בדבר הצורך בדמוקרטיזציה. ב-2007 הצליחה אינדונזיה לקבוע באמנת ASEAN כי אחד היעדים המרכזיים של הארגון הוא לאפשר לעמי האזור לחיות בסביבה צודקת, דמוקרטית והרמונית. הצעד הזה אירע שבועות ספורים בלבד לאחר ששלטונות מיאנמר דיכאו באלימות רבה מחאה ציבורית רחבת היקף, שנכנסה להיסטוריה בשם "מהפכת הזעפרן", על שם צבע גלימות הנזירים שהובילו את המחאה. ארגון ASEAN קרא אז לשלטונות במיאנמר לנקוט בשורת צעדים של היפתחות פוליטית ודמוקרטיזציה, לרבות הידברות עם האופוזיציה. שנים ספורות לאחר מכן אף הצליחה אינדונזיה להביא לאשרור הצהרת זכויות אדם של הארגון.
את צעדיה אלה של אינדונזיה יש לראות בקונטקסט רחב יותר של מדיניות החוץ שלה ובחירתה בנתיב הדמוקרטי. ב-2004 התקיימו בה בחירות דמוקרטיות שניות ואלו תרמו להפגת החשש לעתיד הדמוקרטיה בה. הביטחון בעתיד החל להקרין גם על מדיניות החוץ שלה בשני אפיקים: אמונה ביכולתה להפוך לשחקן משמעותי בזירה הבינלאומית וניסיונותיה לקדם דמוקרטיה ופתרון סכסוכים בדרכי שלום באזור שלה ובעולם המוסלמי כולו לרבות העולם הערבי. מדיניות זו התכתבה עם ציפיות גוברות במערב, ובמיוחד בארצות הברית, לראות באינדונזיה, המהווה בית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם, כסוכנת שינוי בעולם המוסלמי. מדיניות החוץ הזו התמסדה בתקופת כהונתו של הנשיא הקודם, סוסילו באמבאנג יודהויונו (2014-2004) וממשיכה גם עם הנשיא הנוכחי, ג'וקו וידודו, הבולט בעמדותיו הפלורליסטיות ובגישתו האסרטיבית בתחום מדיניות החוץ. במסגרתה ניתן גם להבין את ניסיונותיה של אינדונזיה לנהל בשנים הראשונות לאחר פרוץ "האביב הערבי" דיאלוג בנושא מעבר לדמוקרטיה עם מצרים ותוניסיה.
יכולותיה של אינדונזיה לקדם תהליכי דמוקרטיזציה מחוץ לגבולותיה הוכחו כיומרניים מדי. גם דמוקרטיות ותיקות וחזקות ממנה למדו על בשרן כי רפורמות דמוקרטיות אמיתיות הן מעיקרן תוצר של תהליכים פוליטיים וחברתיים מקומיים.
על רקע זה מעניין לבחון את האופן שבו אינדונזיה עושה שימוש ב-ASEAN ותורמת, גם אם באופן צנוע, לקידום תהליכי דמוקרטיזציה במיאנמר. גם אם סוגיית המיעוט המוסלמי במיאנמר לא מקלה עליה, היא עדיין מקפידה לעודד את מיאנמר, גם באמצעות ASEAN, להתקדם בביצוע הרפורמות הדמוקרטיות. כך גם ניתנה הסכמתן של חברות הארגון ב-2014 לכך שמיאנמר תשמש לראשונה במעמד יו"ר הארגון (משרה המתחלפת מדי שנה), זאת לאחר שהתרשמו לטובה מהתקדמות הרפורמות בה.
אינדונזיה גם מקפידה בימים אלה, חרף ההתרחשויות בחבל ראכין, להמשיך ולטפח קשרים עם ההנהגה האזרחית במיאנמר ולהדגיש את נכונותה לסייע במעבר לדמוקרטיה ובפתרון העימות האתני-דתי בדרכי שלום. עמדתה של אינדונזיה בולטת במיוחד מול העמדה של מלזיה, שמרכיב הזהות האיסלאמית ממלא תפקיד חשוב במדיניות החוץ שלה. מלזיה מאשימה את מיאנמר בביצוע רצח עם וטיהור אתני רחב ממדים ואף תבעה לעיין מחדש בחברותה ב-ASEAN.
אפשר גם שהניסיון שרכשה אינדונזיה בשנות המעבר שלה לדמוקרטיה מנחה אותה בהתנהלותה הזהירה מול מיאנמר. אינדונזיה התמודדה בהצלחה, בשנות המעבר הראשונות לדמוקרטיה, עם סכסוכים אתניים ובין-דתיים קשים ורווי דם ועם ניסיונות של גורמי צבא וביטחון לבחוש באזורי הסכסוך בניסיון להשיב לאחור את מחוגי הזמן הפוליטיים. אין ספק כי ג'קרטה מזהה את כל אלה בהסלמה הנוכחית בחבל ראכין ומבינה היטב את נפיצות המצב.
המחויבות של אינדונזיה לפתרון המשבר בדרך של הידברות והאופן שבו היא מגייסת את ASEAN לטובת תהליכי הדמוקרטיזציה במיאנמר מהווים מעבדה פוליטית להתנהגות מיטיבה, זהירה ונבונה של הגמון אזורי, במרחב המחפש אחר זהות.
ד"ר גיורא אלירז הוא עמית מחקר במכון טרומן, האוניברסיטה העברית בירושלים; חבר בקבוצת מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב ובן כותב אורח ב"פורום לחשיבה אזורית"
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
