"סוג א'": כמו "פלפלים צהובים" - עובדת מצוין
כמו הסדרה הישראלית, גם הגרסה הבריטית - שבמרכזה ילד אוטיסט וההתמודדות של משפחתו - מספקת את הסחורה. הציניות וההומור הבריטיים עושים את העבודה, והשחקן המגלם את הילד מצליח לשכנע בעולמו המנותק. אפילו עומס היתר של העלילות נשאר זניח נוכח הליהוק המעולה והסצנות הנוגעות ללב
"להמשיך הלאה בייאוש זו הדרך האנגלית", אבחנו פעם פינק פלויד. ואם נדמה שזו הדרך ההפוכה לזו הישראלית, מגיעה "סוג א'" (The A word"), הגרסה הבריטית ל"פלפלים צהובים" שיצרה ה-BBC (ועלתה גם ברשת Sundance האמריקנית, ואתמול, ג', ב-yes HO), ומוכיחה שאנחנו אולי יותר דומים ממה שחשבנו.
ג'ו הוא ילד שנמצא על הספקטרום האוטיסטי. עד גיל חמש ההורים שלו, פול ואליסון, הצליחו לייצר דרכים חמקמקות לתקשר איתו או לשלב אותו בחברה מבלי להודות בהבדלים בינו לבין שאר הילדים. אנחנו פוגשים אותם בסדרה בשלב שבו ההכחשה הזאת הופכת לבלתי אפשרית וההתמודדות האמיתית מתחילה. חוץ מהם אנחנו פוגשים גם את האבא של אליסון, מוריס, את אחיה ואת אשתו שמנסים לשקם את חיי הנישואים שלהם לאחר בגידה, ואת שאר תושבי העיירה הקטנה בצפון אנגליה.
זה לא מקרה שהעיירה בה גרה משפחת יוז, שכאמור אומללה בדרכה שלה, סובלת מקשיי קליטה סלולרית. תקשורת היא סוגיה מרכזית ורגישה ב"סוג א'". זה מתחיל כמובן בג'ו, שתקשורת עם הסובבים אותו היא אחד הדברים המאתגרים מבחינתו, אבל ממשיך גם עם חוסר התקשורת שבין אליסון לפול, בין אחיה של אליסון לאשתו ובין מוריס, בין פול ואליסון לבת הגדולה שלהם ובין האבא של אליסון, מוריס, ל-פחות או יותר כולם. הנוכחות של הסבא, מוריס, מאפשרת מבט במראה האחורית לשורשים של הדור השני ולהבנת השריטות שלו, מה שמעמיק את הדרמה המשפחתית.
במובן הזה "סוג א'" היא אמנם סדרה שבמרכזה עומד ילד ספקטרום ומסביבו משפחה מתמודדת, אבל גם כאן האוטיזם הוא רק הלב הפועם של הסדרה, וההשפעה שלו על שאר האיברים מעניינת לא פחות. ג'ו הוא כמו שמש קטנה וכל אחד מהסובבים אותו מגיב אליו אחרת, ומהתגובה הזאת אפשר ללמוד עליהם משהו לא פחות מאשר עליו, כשכל אחד מהם משליך עליו את הסרט הפרטי שלו - אם זאת אליסון, הלביאה המגוננת שמכחישה בתוקפנות שהבן שלה הוא לא "רגיל" ומדחיקה את המצוקה שהיא חווה מולו, עד כדי כך שהיא לא רואה אותו כלל. ואם זה פול, שמנסה למהול כל התייחסות בהומור או לרכך את ההתנהגויות של הבן שלו באמצעות המוזיקה. אם זאת אחותו הגדולה של ג'ו, שהיא היחידה שפשוט נותנת לו להיות, ומזכירה לכולם שגם לפני שהוא היה אוטיסט, הוא פשוט היה ג'ו.
אי אפשר ולא צריך להימנע מהשוואות בין הגרסה המקורית של קרן מרגלית ובין "סוג א'" הבריטית, והאמת היא שמה שעבד מצוין, ממש מצוין, ב"פלפלים צהובים", עובד טוב גם ב"סוג א'". המרחבים החמים והפתוחים של הערבה התחלפו בקרירות האפרורית ירקרקה של מחוז האגמים בצפון אנגליה. הענייניות והפתיחות הישראליות של עלמה זק ויוסי מרשק התחלפה בציניות ובהומור הבריטיים, והשחקן שמגלם את ג'ו מצליח לשכנע בעולם המנותק שהוא מתקיים בו לא פחות מזה הישראלי, ולתווך את הקושי של ילדי הספקטרום להתנהל בעולם מוצף בהסחות דעת.
גם ב"סוג א'" המוזיקה מהווה שחקן מפתח. הרפרטואר הארצישראלי היפה מתחלף ברפרטואר הבריטי, ואלמנט שברוב המקרים מסתפקים בו ליצירת אווירה ממלא גם פה תפקיד כפול ומשולש: התפקיד של המוזיקה בחיים של ג'ו, והמשמעות הרגשית שלה כזו שמגינה עליו מהתסכול שמתלווה להיעדר תקשורת ולהצפה רגשית. דרך האוזניות הכחולות שלו הוא מקבל גרסה מרוככת של העולם, כשהמילים של השירים מתווכות עבורו את המצב הנפשי שהוא לא מצליח לבטא.
מה שהופך את "סוג א'" (ואפיין בזמנו גם את "פלפלים צהובים") לסדרה נוגעת ומשכנעת כל כך היא הריאליסטיות שבה מתוארת ההתמודדות המשפחתית עם ג'ו על כל שלביה. שאר הסיפורים המשפחתיים שהתווספו אליה (הפאב שפול מקים, הזוגיות של אחיה של אליסון) מתפרשים לפעמים כעומס יתר של עלילות, במיוחד כשהם דהויים יחסית, אבל גם אז, הודות לליהוק מעולה הם נשארים על הגבול ולא מפילים את המתח הרגשי. מה שמאפשר ל"סוג א'" להמשיך הלאה בייאוש קצת יותר נוח.
