הכל נראה אותו דבר
שוב החילוף הקבוע והמסרבל שלא תורם לכלום, עוד פעם מסירות שמובילות לשום מקום. מכבי ת"א נראית אותו דבר כמעט בכל שבוע בעוד המאמן, ומי שאחראי עליו, לא מנסים לשנות. אורי קופר על הטריק המיושן של ארבלדזה, המספרים מדו"ח המשחק מול בית"ר וההיסטוריה שלילית בתקופת קרויף
"אם לא יחליפו מאמן לא נגיע לשום מקום"
זו הייתה בערך אותה הדקה בה בוצע חילוף דומה מול הפועל חיפה או בני יהודה. כמו בסכמה בנויה מראש. והחילוף הזה, חלק קטן ובודד מכל המשחק, מסמל היטב את הקיפאון והעצלות המחשבתית הרובצים על אנשי מכבי, מלמעלה למטה. קיפאון שנראה שמגיע מאמונה שגם אם נמשיך לעשות אותו דבר דברים ישתנו, יהיו טובים יותר. והם לא.
למה המהלך הזה, ההוצאה של דסה עבור קיארטנסון, מסמל משהו? כי ארבלדזה הוא המקובע הראשי ואותם חילופים מראים זאת היטב. עד כה העונה ארבלדזה ערך 16 חילופים התקפיים מובהקים במהלך משחקי הליגה, כלומר הכניס חלוץ במקום קשר/מגן או קשר התקפי תמורת שחקן הגנה. כמה מתוך אותם 16 מחליפים הבקיעו? אפס. אף אחד.
כשאנשי תקשורת ביצעו בדיקות מול מקביליהם הטורקים על המאמן הגיאורגי בזמן שהגיע לישראל, עוד לפני שעמד על הקווים בנתניה פעם אחת, הם שמעו אותו דבר: לארבלדזה יש בעיית שינויים, גם תוך כדי משחק וגם תוך כדי עונה. אפשר, כמובן, לבצע את אותו חילוף התקפי מדובר בזמן פיגור, כולם עושים זאת, אבל במקרה הנוכחי ברור שאין שום שיטה או רעיון מאחורי המהלך, כמו, למשל, אצל פאולו סוזה שהיה עובר למערך אחר שעבדו עליו באימונים. מין חשיבה של פעם שאומרת "נכניס שחקן שיודע להבקיע" מבלי להעמיק בשאלה מה קורה בחלקים אחרים של המגרש. זה לא מזכיר את המאמנים שהיו למכבי בשנים הקודמות.
| קבוצה | שערים |
| הפועל חיפה | 7 |
| קריית שמונה | 6 |
| הפועל ב"ש | 5 |
| מכבי חיפה | 4 |
| בית"ר ירושלים | 3 |
| בני סכנין | 2 |
| אשדוד | 2 |
| הפועל כפ"ס | 2 |
| מכבי פ"ת | 1 |
| מכבי ת"א | 1 |
| הפועל רעננה | 1 |
| הפועל ת"א | 0 |
| בני יהודה | 0 |
| אשקלון | 0 |
שימו לב לטבלה המצורפת שמראה כמה שחקנים מחליפים הבקיעו לכל קבוצה העונה. מחפשים את מכבי? רדו למטה, לתחתית. גל אלברמן הוא המחליף היחיד של מכבי שהבקיע העונה, עם אותה בעיטה נפלאה מרחוק מול הפועל חיפה. זהו. וגם במקרה הזה ארבלדזה לא הכניס את אלברמן במחשבה שהוא זה שיבקיע. פעולת מאמן שתביא שינוי? לא במכבי של העונה.
אף אחד לא זז
ה-31 בדצמבר או ה-1 בינואר הם כנראה הימים בהם אנשים מבטיחים לעצמם יותר דברים מאשר בשאר השנה. ככה זה בכל העולם – כשהשנה מתחלפת מציבים מטרות, מקבלים החלטות לשינוי. אחד קובע שיפסיק לעשן, אחר מסמן יעד בעבודה להגיע אליו. במשחק הראשון של מכבי בשנת 2017 הכל, לא רק החילופים, הכל נראה אותו דבר. כמו לפני שבועיים, כמו לפני חודשיים.
ההגנה ממשיכה לעשות שטויות, כמו לפני שבועיים, כמו לפני חודשיים, כשהפעם איגור פיליפנקה היה זה שחיפש בשמיים את הכדור לפני שביצע את העבירה שהובילה לפנדל. עומרי בן-הרוש איבד את הכדור 19 פעמים, מספר גבוה מאוד לשחקן הגנה. רק טל בן-חיים החלוץ (20) איבד יותר כדורים ממנו במשחק.
הנעת הכדור הסתמית ממשיכה להוביל לתסכול, כמו לפני שבועיים, כמו לפני חודשיים. בוריס קליימן בטח לא זוכר מתי הוא קלט כל כך הרבה כדורים פשוטים, רכים, כאלה שעלו בקשת ובאיטיות ישר לידיים שלו. חאריס מדוניאנין הכניס ארבעה כדורים לרחבה, מתוכם שלושה הגיעו לקליימן. גל אלברמן ונוסא איגיבור לא הכניסו אפילו כדור מדויק אחד לרחבה והמאזן של עדן בן-בסט עמד על 1 מ-5. בן-חיים החלוץ שלח שש מתוך שבע ההגבהות שלו לשחקני בית"ר.
ארבלדזה והשחקנים לא מוצאים את הדרך לתרגום של הנעת הכדור למסירות מסוכנות. תראו, רק לדוגמה, את מפת המסירות של איגיבור במחצית השנייה (אדום מסירה מדויקת, לבן לא מדויקת). כמעט ולא רואים מסירות התקפיות, רק אחורה והצידה. וכשאיגיבור כן מנסה לשלוח כדור מסוכן קדימה אז הוא לא מגיע לכתובת.
וכך מגיע ערב עגום בו שלושת השחקנים שפתחו בהתקפה – מיכה, יצחקי וטב"ח – לא בועטים לשער אפילו פעם אחת, אפילו לא בעיטה לשמיים. משחק בו מכבי רושמת את דיוק המסירה הנמוך ביותר שלה (83 אחוזים) מזה שנה בדיוק (גם 2 בינואר, מול רעננה). הפסד בו הקבוצה בועטת רק פעם אחת למסגרת, דבר שלא קרה לה אפילו פעם אחת בליגה בתקופת ג'ורדי קרויף (ואולי למעלה מכך, אין לנו נתונים). חמש פעמים בחמש עונות מכבי בעטה למסגרת רק פעם אחת וכל המקרים – דנדאלק, פורטו, צ'לסי, באזל, פרנקפורט – היו במסגרת אירופית. מול יריבה מקומית מדובר בשפל חדש.
הנתונים עגומים, אולי אפילו היסטוריים, אבל בדמותה של מכבי, באופן שבו היא נראית על המגרש, אין חדש לאף כיוון. מכבי נראית פלוס-מינוס אותו דבר כבר תקופה ארוכה, בניצחונות ובהפסדים. נראית רע. העובדה שהיה נבדל כפול לפני הפנדל בכלל לא מעניינת.
הכל נראה אותו דבר ויש תחושה שאף אחד לא בולע רוק, מוותר על עקרונות ששם לעצמו בעבר ומחליט לנסות לשנות. הכי גרוע לא לעשות, לקפוא. היה עדיף שארבלדזה ינסה דברים אחרים, ישנה מערך לגמרי, יוותר על השיטה שמנחה אותו, אפילו אם השינוי היה נכשל. לפחות הייתה הרגשה של ניסיון, של אכפתיות. יכול להיות שקרויף היה מביא מאמן גרוע במקום ארבלדזה, ועוד היה לוקח לו זמן להתאקלם, אבל לפחות הייתה תחושה שעושים משהו. תחושה שמבינים את חומרת המצב. ההתעקשות של המאמן ושל מי שאחראי על המאמן לא לשנות דבר מכעיסה לא פחות מאיך שמכבי ת"א נראית על המגרש.
לפנייה לכתב/ת 
