הפליטה ושוטר משמר הגבול - סיפור אהבה
נורה המוסלמית ברחה מדאעש ושטה בסירה לאירופה. במקדוניה חסם משמר הגבול את דרכה, אבל בין השוטרים חמורי הסבר היה אחד גבוה, נחמד, בשם בובי. עכשיו הם בעל ואישה
הזירה שבה החל הכול היא לא כזו שמעודדת רומן: היא הייתה עיראקית חולה שהגיעה בגל של פליטים שניסו להיכנס לסרביה, והוא השתייך לכוח המשטרה המקדוני ששמר בגבול. אבל זמן קצר אחרי שנפגשו בגבול הבוצי בתחילת חודש מרס התאהבו נורה ארקווזי הכורדית-מוסלמית ובובי דודבסקי הנוצרי-דתי, וכעבור ארבעה חודשים הם התחתנו.
בובי נזכר ביום הגשום שבו ראה את נורה באזור שטח ההפקר בין שתי המדינות הבלקניות. הוא כלל לא אמור היה לעבוד אז, אבל החליף משמרות עם חבר לעבודה. "זה היה הגורל", טוען בובי החביב, בן 35, לוגם כוס תה בדירה הקטנה שלו בעיירה קומנובו שבצפון מקדוניה – שם הוא חי עכשיו באושר עם אשתו הצעירה.
נורה, בת 20, באה מדיאלה שבמזרח עיראק, מחוז מוכה אלימות. היא מספרת שג'יהאדיסטים מדאעש חטפו את אביה המהנדס ודרשו תמורתו כופר של אלפי דולרים. אחר כך הוא שוחרר. בתחילת 2016 עזבו נורה, אחיה, אחותה והוריהם את ביתם, ויצאו לדרך הארוכה מערבה. בדרך הם עברו בטורקיה ועלו על סירה באי היווני לסבוס, ובסופו של דבר הם הגיעו למקדוניה.
הדרך שלהם הייתה זו שמאות אלפי פליטים עברו בה, בורחים ממלחמות או מעוני במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה. כמו רבים מעמיתיהם למסע רצו בני משפחת ארקווזי להגיע לגרמניה. משפחתה המשיכה בדרך ליעד, ואילו נורה נשארה במקדוניה אחרי שקופידון ירה בה את חצו. "היה לי חלום פשוט לחיות עם משפחתי בגרמניה", היא מספרת. "לא דמיינתי שתהיה לי כאן הפתעה גדולה".
שוטר אחד שיחק עם ילדים
כשהיא פגשה את בובי סבלה נורה מחום גבוה והיא נואשה לדעת אם משפחתה תוכל לחצות את הגבול לסרביה. מדינות הבלקן החלו באותם ימים לסגור את שעריהן לפני הפליטים, וגורלם של המהגרים המבקשים לעבור דרך מקדוניה היה לא ברור. שוטרים אחרים הפנו אותה לבובי משום שהוא מדבר אנגלית היטב, והוא וידא שהיא ואמה החלשה יקבלו סיוע רפואי ושמיכות. "הוא אמר, 'פשוט אל תדאגי, הכול יהיה טוב'", נזכרת נורה וצוחקת: הוא לא הצליח להפסיק להביט בה, היא מספרת.
בובי הספיק להתגרש כבר פעמיים, אבל הפעם – הוא מספר – הוא ידע שמצא מישהי מיוחדת: "כשראיתי את נורה בפעם הראשונה ראיתי משהו טוב בעיניים שלה". בימים הבאים, כשהמהגרים חיכו במעין "לימבו" במחנה פליטים, בילו בובי ונורה זמן רב ביחד. הוא נהג לקחת אותה ואת אמה לשווקים מקומיים כדי לקנות אוכל ובגדים.
נורה דוברת שש שפות, והיא החלה לעזור לצלב האדום המקומי. היא אהבה את האופן שבו השוטר הגבוה משחק עם ילדי המהגרים, שלא כמו כמה מעמיתיו, שהיו חמורי סבר. השוטרים המקדונים ספגו ביקורת על יחסם למהגרים בגבול, ובעיקר על השימוש שעשו בגז מדמיע נגד המהגרים שניסו לחצות את הגבול ליוון.
ערב אחד באפריל הזמין בובי את נורה למסעדה, והיא זוכרת שהוא היה אז לחוץ במיוחד. היא מספרת כי הוא שתה הרבה מים ורעד. לפתע הוא הציע לה נישואים. "אמרתי לו, 'לא, אתה צוחק', אבל הוא חזר על זה אולי עשר פעמים – 'התינשאי לי?'". בסופו של דבר אמרה נורה כן, אבל היא חששה מתגובת הוריה לעובדה שהיא רוצה להתחתן עם גבר שאינו מוסלמי. היא אמרה להם: "בחרתי לחיות עם איש טוב ואתחתן איתו. אני לא רוצה להתחתן עם שום אדם אחר". זה לא עזר – היא מעידה שהם כעסו והיו עצבניים מאוד. כעת היא אינה ששה לדבר על משפחתה, ואומרת רק שהוקל לה שהם חיים בגרמניה ובטוחים שם.
בשבילם אני לא פליטה
נורה ובובי התחתנו בקומנובו ב-13 ביולי, יום הולדתה. 120 אורחים, "בני כל הדתות" לדבריה, השתתפו בטקס. היו בהם גם עמיתיה מהצלב האדום. עירוב אתני כמו בקומנובו יש במעט מאוד ערים אחרות במקדוניה. בעיירה גרים אלבנים מוסלמים, סרבים, צוענים, טורקים ובני קבוצות אתניות אחרות. המקדונים הם הרוב בה.
"זו הייתה חתונה יפה וכיפית", אומרת נורה. היא מספרת שהמוזיקה והריקודים המשיכו עד לשעות הקטנות של הלילה. כעת חי הזוג עם שלושת ילדיו של בובי מנישואיו הקודמים, ונורה מצפה לבנה הראשון. כסימן למחויבות שלהם זה לזה קעקעו בני הזוג את השמות זה של זה על ידם.
נורה אומרת שהיא מתגעגעת מאוד לעיראק, אבל העובדה ששכניה החדשים קיבלו אותה יפה כל כך מזכירה לה את קבלת האורחים הנהוגה במולדתה. "אני מרגישה כאילו זו המדינה שלי – החיים פה קלים כל כך. אף אחד לא רואה בי פליטה".
במחנה הפליטים הסמוך טבנובצ'ה פחת מאוד מספר המהגרים מאז נחסם למעשה הנתיב הבלקני של המהגרים לאירופה. רק מהגרים מעטים מצליחים עדיין להסתנן משם ליבשת, נעזרים במבריחים. ג'זאן קלדרין מסוכנות הפליטים של האו"ם בסקופיה אומר שבמחנות המעבר המקדוניים יש כעת כ-200 מהגרים בלבד. הוא רוצה שהעולם יזכור שהסיפור של נורה יוצא דופן: "החוויה שלה היא סיפור נחמד והלוואי שהיו עוד סיפורים כאלה, אבל רוב האנשים משתוקקים להמשיך בדרכם למקומות שבהם יש להם סיכוי לחיות טוב יותר".
בובי מקווה שהאגדה הרומנטית שלה תעודד צעירים נוספים להתגבר על החומות ולהיות עם מי שהם אוהבים: "נורה ואני רוצה לומר לאנשים להאמין בעצמם ולהאמין באהבה – ובגורל".
לפנייה לכתב/ת 
