הרגע שסיפרנו לילדים שאנחנו מתגרשים
"הלב שלה התפוצץ לכל הכיוונים. היא כבר הרגישה את זה בלילה הקודם, ועכשיו גם הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את אבא שלה בוכה. מתפרק, יותר נכון". ערן קמינסקי על הרגע בו בתו בת השבע הבינה שהוריה מתגרשים
זה היה בצהריים, כשהילדים חזרו. רק כמה ימים לפני יומולדת שבע שלה. אחלה מתנה. החתיך היה בן חמש, בגיל הזה שכל מה שמעניין אותו זה לקפוץ ולבעוט. הוא ישב שם, לא ממש קולט מה המשמעות, אבל יודע שהוא רוצה לחתוך ולחזור לשחק. לקטנה שלי לעומת זאת, התפוצץ שם הלב לכל הכיוונים. היא כבר הרגישה את זה בלילה הקודם ועכשיו גם הייתה הפעם הראשונה שלה שהיא ראתה את אבא בוכה. מתפרק, יותר נכון. היא כמו אמא שלה. אפשר לראות להן על הפרצוף כל בדל רגש שעולה להן בפנים. הקטן כבר חתך לענייניו, אמא שלו ישבה על משענת הספה. אני נמסתי לתוך הדרמה ואת צונאמי הרגש ששטף את בת השבע יכולתי לראות גולש לאורך הבית.
יש רגעים בהם הדרך המדוייקת ביותר לתאר את הרגע היא דווקא הקלישאתית מכולן. אז כך היה הרגע הזה שהרגשתי את הלב שלי מתפורר למיליוני חלקיקים, שריחפו בחלל הסלון כמו בריקוד של אבק. נשבר לי הלב פעם נוספת, מוחלטת, כשהגעתי לרגע בו הדרמה שלי מתרחבת גם אל הילדים.
אולי יעניין אותך גם:
- 20 טעויות שהורים עושים עם ילדים בכורים
- הברכה ששינתה את כל האווירה בבית הספר
בעולם הגרושים/ות יוצא איכשהו שנושא "השיחה" תופס מקום קטן יותר בדיבור, בהתמודדות. אולי כי ברוב המקרים אחרי השיחה מגיעים עוד נהרות של חרא וכל כך הרבה רבדים מאתגרים, שאיכשהו מכניסים לפרופורציה את הרגע בו בישרנו לילדים שהחיים שלהם, איך שהכירו אותם ורק אותם, כבר לא קיימים יותר. כי מעכשיו אין יותר אבאמא. יש אבא ויש אמא. גם אם ההורים שלכם צדיקים והצליחו להגיע למצב בו הם שוהים יחד באותו מקום בשביל הילדים, או אפילו חברים במקרים הקיצוניים, עדיין הם כבר לא אחד. אנחנו כבר לא משפחה אחת. אמנם תמיד יהיה בינינו את החיבור הגרעיני הבסיסי ועמוק כל כך, בלתי ניתן לשבירה, מעצם היותנו המשפחה המקורית, אבל אנחנו כבר לא משפחה אחת. אנחנו משפחה מפוצלת.
.JPG "(צילום: shutterstock)")
ובתוך הדאגה ההורית הטבעית מכל אותם רבדים של שריטות שהבחירות שלנו חרטו בהם, אנחנו מודאגים בעיקר מאלו שעוד אי אפשר לראות. שיושבים שם עמוק, מבעד למילים של ילדים קטנים. יושבים ומתרחבים ומתעצבים. ויום אחד אותם רבדים יהיו חלק ממי שהילדים שלנו יגדלו להיות. ולא בטוח שיהיה לנו נעים לראות מה בדיוק עשינו. במרחק של שנתיים וחצי מאז אותם צהריים אחרונים שלנו כמשפחה אחת, אתה מגלה שהרגעים שאתה מנסה לשכוח הם אלו שהילדים זוכרים. רגעים שנחרטו בהם. הם הולכים איתם בדרך הזו שכולנו הולכים יחד.
לפעמים הקטנה מגלה לי דברים שיושבים לה עמוק בלב. ככה למשל גיליתי לא מזמן שחי אצלה בגוף הזיכרון של "השיחה" ובמיוחד של הלילה שקדם לה. היא אפילו לא יודעת מה קרה שם, בלילה שאני ואשתי כבר לא היינו יותר אחד, אבל זיכרון התחושה שעטפה את הבית באותו רגע נשאר בתוכה. צועד איתה דרך הזמן שחלף. פוסע איתה אולי לתמיד. כי יש לה לב פועם גדול במיוחד. וזיכרון של פיל.
האמת היא שאין לי חשק בכלל להלקות את עצמי על מה שהבחירות שלנו הגדולים יעשו לקטנים. עייפתי מזה ובכל מקרה כבר למדתי שהכל קורה לטובה בסופו של דבר, אפילו אם זה מגיע בדרכים שהכי קשה להאמין שהן מביאות איתן גם טוב. אז כן, מסתבר שייצרתי לבת שלי כמה זיכרונות, או יותר נכון צלקות, שבתסריט שלי על האבא שאהיה הם לא היו בעלילה. נתמודד עם זה יחד, קטנה שלי. החיים מורכבים.
ואולי כל זה קרה גם כדי שאוכל להיות יותר טוב כאבא שלך? ואולי בכלל הזרעים שנשתלו בך אז, יצמיחו פרחים צבעוניים יותר, עמוקים יותר? אולי. ואולי גם אני קצת אובר אופטימי. אולי אין דרך שעל צלקת יפרחו חיים. אולי יהיו רק מעקפים שיחיו סביב אותן נקודות מכאיבות, באיזו דרך לא ברורה ומתפתלת. אולי, אבל אני בוחר להאמין בסיפור שלי, בסיפור שלנו. שהכל יהיה בסדר. שהכל כבר בסדר. עם הצלקות.
הכותב הוא עיתונאי, גרוש ואבא לשניים. יום אחד אולי גם יידע מה הוא רוצה להיות כשיגדל
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ילדה מבקשת מההורים שלה להפסיק לריב. צפו:
לפנייה לכתב/ת 
