ידעתי שברגע שאקום, כל העולם ייפתח לי מחדש
"במסעותיי הרבים הייתי צריך לבחור בין לפנות ימינה או שמאלה, בין מדבר להר. בשיקום לא הייתה לי ברירה - זה או לחזור להיות "ג'ינג'י", או למות. רק מי שהיה בנקודה הכי נמוכה, יכול להעריך את הפסגה". אחרי שהקיף את כדור הארץ על אופניים ושרד פציעה אנושה, רועי סדן כבר יצא למסע הבא
סיפורו של רועי ("ג'ינג'י") סדן, שהקיף את העולם על אופניו במשך 5 שנים, ושרד כנגד כל הסיכויים לאחר שנפצע אנושות בטרק בהרי ההימלאיה, נגע בלבבותיהם של ישראלים רבים. אחרי ששב לעמוד על רגליו, יצא רועי למסעו הבא, שכולל שייט קיאקים בנורבגיה, והוא יספר לגולשי ynet על חוויותיו.
השבוע חגגתי את יום ההולדת ה-35 שלי. אני זוכר היטב את יום ההולדת בשנה שעברה. איזו דרך עברתי.
לפני שנה נתתי לעצמי מתנה יפה - רכבתי על האופניים בחדר הפיזיותרפיה במחלקה לשיקום נפגעי ראש בתל השומר. רכבתי 35 ק"מ - אחד לכל שנה, ואחד לשנה הבאה. הקדשתי כל ק"מ למדינה אחרת, לחלום אחר. ההרגשה הייתה נפלאה. ההתרגשות של המטפלים לא עניינה אותי. הבנתי שהם לא רגילים לראות מטופל מזיע. מבחינתם, רק שיזוז.
ב-9 באוגוסט 2015, אחרי שחציתי באופניים את ההר הגבוה בעולם (5,800 מ'), המשכתי לטרק בהר סטוק קנגרי שבהימלאיה הודית. זה טרק רגיל, רק גבוה, בלי ציוד טיפוס ובלי חבלים. התמונה הזו צולמה לפני שחיי השתנו לגמרי. לפני שנפלתי, נפלתי בגדול, מגובה של 500 מ'. נפילה כואבת, משתקת, שוברת עצמות. זה בכל אופן מה שאמרו לי, כי הראש שלי הפסיק לזכור. כנראה שזה המנגנון המדהים של הראש שאומר: "פה סבלת הרבה, תן לי להתעסק בכאב אחר ואחר כך נתחיל מחדש". בפועל, אני לא זוכר חודשיים מהחיים שלי. העובדה שאני קם בבוקר וכותב לכם נובעת משרשרת ניסים שקרתה לי.
הייתי בתרדמת של חודש וחצי. הזיכרון הראשון שהיה לי מאז התאונה היה בשבת שבין ראש השנה ליום כיפור, לפני שנה. החברים הטובים שלי הבינו מהרופאים שאני אגיב רק להם, אז הם עשו ביניהם משמרות בניסיון להוציא ממני משהו, איזושהי תגובה.
ואז זה הגיע. לפתע ראיתי את אחד החברים שלי, שי פריינטה, שלא גר בארץ, ושאלתי אותו מה הוא עושה פה. "באתי לבקר", הוא ענה. "איזה יופי", השבתי, ולאחר רגע שמתי לב שאני מחובר לצינורות - בצוואר תקוע לי צינור שמנשים אותי, ובבטן יש אחד נוסף שמאכיל אותי.
"איפה אנחנו פריינטה", שאלתי.
"תגיד ג'ינג'י, מה קרה בהודו?", שי השיב.
"מה קרה? היה טוב. רכבתי, היה יפה וגבוה. לא כל כך קשה מנטלית, כי ראיתי הרבה מכוניות בדרך. אחר כך טיפסתי על הר קטן, היה קצת שלג, ואז שרון (בת הזוג שלי) באה לבקר אותי (זה מה שאמור היה לקרות). טיילנו והיה אחלה".
"לא, לא", פריינטה אומר. "נפלת מההר".
"מה זאת אומרת נפלתי? דבר במספרים, כמה?".
"מדברים על אזור ה-500 מ'", פריינטה אמר.
"500 מ'? ואני עדיין מדבר איתך? איזה חיים!".
לא מזמן עשיתי חיפוש בגוגל והבנתי שאין מישהו שנפל מגובה של 500 מ' ויכול לדבר על זה. פרספקטיבה זה דבר חשוב בחיים. 500 מ'... זה כמו שמישהו יפול מהפסגה של הכרמל ויגיע לים. ברגע אחד הייתי בפסגה בהימלאיה, הכי חזק שיש, ורגע אחר אני מורדם מונשם, מטופל בכדורים, סובל מכאבים, לובש חיתול ויושב על כסא גלגלים. אבל רק בן אדם שהיה בנקודה הכי נמוכה בעמק יכול להעריך את הפסגה.
עבדתי קשה וידעתי שיבוא היום שבו אכתוב לכם. לא ידעתי מתי, אבל ידעתי שאספר שוב על המסעות שלי בחיים. כולם אומרים שהכול קרה די מהר.
אני יכול להגיד שבלי אהבה לא הייתי שורד את המסע הזה. בלי שרון, המשפחה והחברים, לא הייתי פה. שרון ישנה איתי בבית החולים והזכירה לי מי אני דרך סרטונים שלי במקומות שונים בעולם.
שיקום ראש זו תעלומה ברפואה. כשהייתי בתרדמת, הרופאים לא ידעו מתי אקום, אם אצליח לקום, וגם אם כן - אני יכול להיות "ג'ינג'י", אבל יש סיכויים שווים שאהיה צמח. כל מה שבאמצע - תגידו תודה.
כשמשווים בין המסעות שלי בחיים - בין המסע להקפת העולם באופניים למסע השיקומי שלי, כמובן שאני יותר מתלהב מהמסע בעולם, כי אז הייתה לי ברירה - ימינה או שמאלה, מדבר או הר. במסע השיקומי שלי לא הייתה לי ברירה - זה היה או לחזור להיות ג'ינג'י, או למות. שחור או לבן. כן או לא.
כמו שחציתי מדבר במסע והייתי עייף, רעב, מסריח ובודד, ידעתי שבשביל שאוכל להגיע לאנשהו, אני חייב לחצות את המדבר הזה. זה היה המדבר של החיים שלי. ידעתי שאצא ממנו.
כיום יש לי הרבה כאבים וטראומות, כי הראש אולי לא זוכר את הנפילה, אבל הגוף כן. כל הזמן אני מחכה שהר החיים יפיל אותי. סוג של מחשבות אפוקליפטיות, ואני מתמודד איתן בליווי של פסיכולוג פרטי שעוזר לי להתמודד. במסע הזה אני לא לבד.
אני לא בכאבים או בטראומות בשלושה מצבים: כשאני מרצה על המסעות שלי בחיים, כשאני על קיאק וכשאני רוכב. זו הבמה שלי.
אני מאמין שאפשר ללמוד מכולם בחיים, ואני מספר את כל זה לא בשביל האמפתיה, אלא כדי שתבינו מה אני עובר, ובדרך אני רק רוצה להשתיק את הקולות שלי בראש שאומרים לי, בקולות של החברים שלי, שאני לא מסוגל ולא יכול.
תתפלאו, אבל יש גם יתרונות בפגיעת ראש:
איבוד זיכרון
אני לא מפחד למות
כולנו ניפול בחיים - השאלה איך קמים. אפשר "ליפול למעלה".
אני לא חולם את החלומות שלכם. אני חולם רק את שלי - ואני רציני בזה.
הכל תלוי בפרספקטיבה שלנו בחיים האלה. אני יכול להתלונן ולבכות שהזיכרון שלי נפגע, או ליהנות מהעונה האחרונה של "משחקי הכס" כאילו אני צופה בה בפעם הראשונה.
בעוד שבוע אצא לחתור עם לוויתנים בנורבגיה. אורות הצפון ומזחלות שלג - יהיה מעניין. בקיץ הקרוב כבר אצא למסע אופניים מחוף לחוף בארצות הברית. המסע יהיה מדהים, נגיע לכל העולם. ברכיבה איתי יהיה קרוואן עם אהובתי, אחי, ועוד אנשים. ידעתי שברגע שאקום, כל העולם ייפתח לי שוב, אבל הפעם ביחד, עם כל המשפחה והחברים שהיו איתי כשהייתי נזקק.
כולנו רוצים לטייל, אבל מה שאנחנו צריכים זה את המסע. מסע החיים.
רועי סדן. ראש הנקרה, ישראל, אסיה, העולם.
"
לפנייה לכתב/ת 
