איך אמא יכולה

השנה החדשה התחילה אצלנו עם אירוע כמעט בלתי נתפס: ארבע ילדות נרצחו בידי אימן בירושלים. איך אמא יכולה לעשות דבר כזה? ועוד אמא טובה ומשקיעה, אשת מקצוע מצליחה שעל פי כל הסימנים אהבה את בנותיה אהבת נפש, והייתה מסורה להן ולגידולן? נדמה לי שהמחשבה הזאת עברה בראשו של כל אדם בארץ בשבוע האחרון. חלפו רק ארבעה ימים, ושוב חשד לרצח של ילד בן חמש בידי אימו, שגם היא התאבדה מייד לאחר מכן.

אירועים כאלה מביאים את הציבור לפנות לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים ולבקש מהם הסבר, איך מתרחשת זוועה כזאת, כיצד ניתן לצפות אותה מראש, והכי חשוב – כיצד למנוע אותה. ומוטב שההסבר גם יבהיר אחת ולתמיד עד כמה האימהות האומללות האלה שונות מאיתנו, עד כמה הן סבלו ממחלת נפש קשה ומוזרה. בסופו של יום, אנו מחפשים הסבר שירגיע אותנו בקביעה הסמכותית שלעולם-לעולם לא נהיה כמוהן. האמנם?

אתחיל מהסוף: תודה לאל, מעטים מאוד הם ההורים שרוצחים את ילדיהם, אבל זה קורה. על פי נתוני המועצה לשלום הילד, בין השנים 2008-2015 נרצחו בארץ 25 ילדים בידי אביהם או בידי אימם. בחלק מן המקרים התאבד ההורה הרוצח מייד לאחר מכן, או ניסה להתאבד. זה נדיר מאוד, אבל הרצון העז שלנו להאמין שאין שום דבר שמחבר בינינו לבין האמא מירושלים והאמא מעכו, לא יעזור לנו להתחמק מן הדברים שאכתוב להלן.

רצח של ילד בידי אביו או אימו הוא אפשרות מוחשית וממשית בשבילנו. האפשרות הזאת מלווה את התרבות האנושית כמו צל, לאורך אלפי שנים, לא פחות. המיתוס המכונן של היהדות הוא סיפור על האבא של כולנו, אברהם אבינו, שכמעט שיסף במו ידיו את צווארו של בנו האהוב. המילים בספר בראשית הן פשוטות וברורות: "וישלח אברהם את ידו, וייקח את המאכלת לשחוט את בנו."

מה שעצר את אברהם ברגע האחרון לא היה צו המצפון והחמלה, וגם לא אהבת אב, אלא התערבות חיצונית, אלוהית, שקראה אותו לסדר. שום התערבות כזאת לא הופיעה בסיפור הנורא, אין לי מילה אחרת, שאנו מספרים בחג החנוכה, הסיפור על חנה ושבעת בניה.

(צילום: Shutterstock)

זה קורה לא רק אצלנו. על פי המסורת הנוצרית, אלוהים שלח את בנו יחידו למות בעינויים על הצלב, ולא שעה לזעקתו האחרונה של הבן, "למה עזבתני". מה עם הטרגדיה היוונית על אדיפוס המלך, שאביו ניסה פעמיים, ובשתיהן כמעט הצליח, לרצוח אותו? ומה עם האבות המוסלמים והדרוזים, רובם אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי, הרוצחים את בנותיהם בגלל "חילול כבוד המשפחה?"

כל אלה מקרים קיצוניים, וקל לנו להרחיק את עצמנו מהם. אחד הראשונים שהעז להישיר מבט אל רגשות השנאה העולים באופן נורמלי בהורים רגילים, כלפי ילדיהם הרגילים, הוא דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי שהיה גם רופא ילדים. במאמר פורץ דרך שכתב בשנת 1974, "שנאה בהעברה הנגדית", תיאר ויניקוט את שנאתה של אֵם רגילה לתינוק שלה, ש"מתייחס אליה כאל חלאה, משרתת ללא תשלום, שפחה".

יחד עם זאת, אמר ויניקוט, "האֵם צריכה להיות מסוגלת להיות סובלנית ביחס לשנאתה לתינוקה, מבלי לעשות דבר בקשר לזה". רוב גדול של ההורים מצליחים לעמוד באתגר הזה בגבורה. ועדיין, בשל משבר נפשי שיכול להיות כרוני או חולף, הורים, ובכלל זה הורים אוהבים ומסורים, עלולים להוות סכנה לילדיהם. הסיכון הזה מעמיד את אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש לעיתים קרובות בדילמות קשות, כמעט בלתי אפשריות.

אחת מכל שמונה נשים יולדות תסבול מדיכאון לאחר הלידה, הפרעה שכיחה הדורשת טיפול, אך חולפת כמעט תמיד. אבל כאחת מתוך מאה נשים שסובלות מדיכאון לאחר לידה תפתח תסמונת חמורה יותר, פסיכוזה לאחר לידה. זוהי הפרעה קשה המלווה גם בסיכון גבוה להתאבדות, ובעיוותים בתפיסת המציאות. במקרים נדירים עוד יותר, בשכיחות של כאחת מכל חמישים אלף לידות, עלולה אֵם הסובלת מפסיכוזה לאחר לידה, או ממשבר נפשי אחר, לרצוח את ילדיה. לעיתים האם הרוצחת מאמינה באמת ובתמים שהיא עושה את המעשה הנכון בשביל הילד, ולעתים קרובות היא שמה קץ לחייה מייד לאחר מכן.

אז מה עושים? נכון להיום, אין לנו דרכים מהימנות לנבא רצח כזה מראש, בדייקנות שתאפשר לנו למנוע אותו בכל מקרה. בחברה שלנו עדיין קיים קשר של שתיקה סביב מחשבות אובדניות, קל וחומר סביב מחשבות לפגוע בילד שלך. קשר השתיקה הזה מתקיים גם בתוך הנפש: מעטים מאיתנו מוכנים להודות בפני עצמם בתחושות הקשות שעולות בהם כלפי ילדיהם ברגעי זעם ויאוש.

וזהו בדיוק המקום שבו מציע לנו ויניקוט גלגל הצלה, בשביל ילדינו ובשביל עצמנו. כרופא ילדים שהכיר מקרוב את חייהן של אימהות רבות ואת חווית ההורות שלהן, ויניקוט העז לאתגר את אחת הפרות הקדושות ביותר של התרבות המערבית: את האהבה המוחלטת והטהורה שאֵם אמורה לחוש כלפי ילדיה.

לקראת סוף המאמר הוא מביא, ברשימה שאינה נקייה מהומור, שמונה-עשרה סיבות שבגללן שונאת האֵם את ילדה, "אפילו אם הוא בן". על רקע זה מבצע ויניקוט מהלך של קל וחומר: אם אמא "רגילה" לתינוק "רגיל" חווה לפעמים שנאה אליו, אין לתמוה על מטפל התקוע במערכת יחסים בעייתית עם מטופל קשה ומעיק.

אחד ממשפטי המפתח במאמר מופיע כבר בעמוד הראשון: "ככל שהוא (המטפל) אוהב את מטופליו, הוא אינו יכול להימנע מלשנוא אותם ולפחד מהם, וככל שייטיב להבין זאת כן תפחת השפעתם של השנאה והפחד על הדרך שבה הוא מטפל בהם". זוהי נקודה חשובה מאוד. יש הבדל תהומי בין תחושות ומחשבות לבין מעשים. וככל שנהיה מודעים יותר, כהורים וכבני אדם, לתחושות המורכבות שלנו כלפי ילדינו, תחושות שחלקן אינן נעימות ואינן "ראויות", כך יפחת הסיכון שנפעל על פיהן.

ולכן, כך אני חושב, במקום שנעסוק בשאלה עד כמה האימהות האומללות שעלו לכותרות השבוע הן "משוגעות" ושונות מאיתנו, מוטב שנבדוק איפה בכל זאת אנו מסוגלים לחוש, מכלי ראשון, מעט אמפתיה אליהן. כי ככל שנהיה מודעים יותר לשדים השוכנים בתוך נפשנו, כך נוכל להתמודד איתם טוב יותר, כהורים וכחברה.