הביטחון הלאומי של ישראל בזירה האזורית והעולמית

מאז קריסת ברית המועצות לפני למעלה מרבע מאה, לא התחוללו שנויים עמוקים כל כך בסביבה האסטרטגית של ישראל המשפיעים על אושיות ביטחונה הלאומי. שאלת כיוון ההשפעה של התמורות הללו - לחיוב או לשלילה - תלויה במידה רבה מאוד בדרך שבה תבחר ישראל להתמודד עמהם. האתגר להנהגה הלאומית הוא קשה ומורכב, כיוון שההתמודדות הזו מתנהלת בתנאים של אי ודאות חריגה. תנאים אלה קשים במיוחד על רקע הצירוף הייחודי של תהפוכות בזירה האזורית והעולמית שלא היה כמותו מאז אמצע המאה הקודמת. במקביל מתמסד בזירה הפנים ישראלית מפנה פוליטי וחברתי המשפיע עמוקות על הדרך שבה מתמודדת ההנהגה הלאומית עם האתגרים בזירה האזורית והגלובלית.

זירת המזרח התיכון

בזירת המזרח התיכון התברר מאז ראשית העשור כי הטלטלה שפקדה את האזור מוליכה למבוי סתום. לא רק שלא היתה פתח להתמודדות עם כשליו המבניים של העולם הערבי; התברר שהכשל הזה אינו ממוקד במשטרים הערביים, אלא משקף את כשלון הזרם המרכזי של החברה הערבית להתמודד עם אתגרי המאה ה-21 (בכמה מובנים - אפילו של המאה ה-20). הכשל הזה מקיף לא רק את המסגרות הפוליטיות שקרסו או את אלה העומדות בפני סכנה אקוטית של קריסה, אלא גם אל אלה המבינות כי הסכנה הזו ניצבת לפתחן באופן המוציא מכלל אפשרות רפורמות עמוקות שיכשירו אותן להתמודדות עם המציאות המודרנית.

המבוי הסתום בכלכלה ובחברה מאיים אפילו על המדינה הערבית הגדולה, החשובה והיציבה ביותר, המתקיימת זה אלפי שנים על גדות הנילוס. בצלו של המבוי הסתום הזה רוחשים באזור כוחות רדיקליים ערביים ולא ערביים, המשלבים אי השלמה עם המצב הקיים עם פסילת הפתיחות של העולם המודרני ועם הזיות גדולה והגמוניה. כוחות כאלה תפסו את השלטון בשתי המעצמות הלא-ערביות של האזור - באיראן לפני קרוב ל-40 שנה ובטורקיה לפני כעשור וחצי. לאחרונה הופיע גורם תת מדינתי שאינו מנסה אפילו להתחזות לתופעה מודרנית ומתבסס על היסודות השבטיים והנאמנויות הפרימורדיאליות ולהכתיב באכזריות חריגה טהרנות אסלאמיסטית. היום ברור שלא מדובר במשבר חולף, אלא במאפיין מבני הצפוי לעצב את גורל האזור בעתיד הנראה לעין למרות חריגים אפשריים בשוליו.

ד"ר דן שיפטן(צילום: עמית מגל)

מבחינת ישראל המשמעות היא הצורך להתמודד בעתיד הנראה לעין בסביבה אזורית המאופיינת בחוסר יציבות כרונית, אלימות מופלגת, תסכול עמוק וקנאה מרה של הסביבה הכושלת בסיפור ההצלחה של המדינה היהודית. הזיית שנות התשעים בדבר "מזרח תיכון חדש" החותר לדמוקרטיזציה ופשרה, שבו תעלה ישראל תרומה מכרעת לשלום האזור בדמות הסכם פורץ דרך עם אש"ף, פינתה את מקומה, בצל הניסיון המר עם הפלסטינים ושברון ה"אביב הערבי", לתפיסה ריאליסטית ועגומה. זו עדיין מאפשרת התחזקות של ישראל ושיפור חשוב במאזן הביטחון הלאומי שלה - ראו בהרחבה להלן - אך הציפיות והכלים האסטרטגיים להבטחתה שונים מעיקרם.

הזירה העולמית

בזירה העולמית מתחולל באחרונה מפנה חשוב במאזן הפוליטי והתרבותי של החברות הפתוחות. שילוב של תהליכים כלכליים וחברתיים ערער את אמון הציבור באליטות השלטוניות והאחרות, כרסם בלגיטימיות של השיטה הפוליטית ופגע בתפקודה. מדובר בעיקר בהשלכותיה של הגלובליזציה, שעודדה העברת קווי יצור למדינות שבהן עלות העבודה נמוכה ואפשרה כניסה מסיבית של מהגרים מתרבויות אחרות למדינות המערב המפותחות. מן התהליכים הללו נהנו בעיקר משכילים וצעירים שהצליחו להשתלב בהם, תושבי המרכזים העירוניים הגדולים ויזמים מבוססים שהטיבו לנצל את ההזדמנויות החדשות. בני הפריפריה המבוגרת שנותרה מאחור בלא כישורים מתאימים ראו בחרדה את אובדן מעמדם ופרנסתם ואת הנוכחות הגוברת של מהגרים שאיימה על דרך החיים שלהם. מחאתם הפוליטית בקלפיות יצאה לא רק נגד אובדן תקוותם הכלכלית, הפערים העמוקים בינם לבין המצליחנים החדשים ושחיתותן של האליטות, אלא גם נגד האידאולוגיה הקוסמופוליטית הטהרנית שנועדה להגן על המגמות החדשות. זו התמקדה בעיוותיה ובעריצותה של התקינות הפוליטית, שהציגה כל ניסיון להגן על אורח החיים של החברה הפתוחה כגזענות.

התופעה הזו מסבירה במידה רבה את המפנה הפוליטי בארצות הברית, את יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, את הדפנסיבה של אנגלה מרקל בגרמניה ואת עליית הימין בצרפת, בהולנד ובמדינות אירופיות אחרות. היא כופה על המנהיגות לגלות הבנה למצוקות של בוחריהם תוך הדגשת היעדים הלאומיים על חשבון אלה הקוסמופוליטיים וההומניטריים. לחרדתם של גורמים אחראיים במרכז-שמאל ובמרכז-ימין אין היא מסתפקת בתיקון עיוותיו הפתולוגיים של הליברליזם שירד מפסיו שלו, אלא מעודדת ומעניקה לגיטימציה מסוכנת גם לגורמים פתולוגיים בימין העמוק.

מבחינת ישראל יש יתרון באובדן ההגמוניה והביטחון העצמי של אליטות השמאל הטהרני בארה"ב ובאירופה, אך גם חרב פיפיות בעליית הימין על יסודותיו הפתולוגיים. הראשונות אמנם קידשו לעיתים מלחמה על הרכיבים ה"קולוניאליסטים-אפרטהיידיסטים-פאשיסטים" שיוחסו לישראל שלוו לא פעם בגוונים אנטישמיים; האחרונים מציעים לפעמים תפוח מורעל, שבו חוברת תמיכה באמצעים שהם בבחינת כורח בל-יגונה רק בנסיבות חריגות, למערכת ערכים פסולה שאימוצה יסכן את החברה הישראלית .

ההתמודדות של ההנהגה הישראלית עם המציאות האזורית, למעט מרכיב חשוב אחד, היא מפוכחת ואחראית. האתגר החדש בזירה העולמית הולך ומתמסד בעצם הימים האלה. כיוון שהתגובה הישראלית בתחום זה עדיין לא התגבשה, מוקדם עדיין לשפוט את תוצאותיה.

הזירה האזורית

בזירה האזורית נפגעה ישראל מנתוני היסוד השליליים, מרפיסותן של ארה"ב ואירופה ומן הנזקים של הטלטלה האזורית. אלה כללו את התמסדות תכנית הגרעין הצבאית של איראן בחסות ההסכם עם המעצמות, ההכרה באובדן הסיכוי לשלום עם הפלסטינים, הכאוס בסוריה, הגיבוי הרוסי למשטרו של אסד, התחמשותו המואצת של חיזבאללה בכלים מתקדמים ונחישותו האובדנית של חמאס. בחשבון אסטרטגי כולל מפצים על כל אלה גם היחלשותן והתפוררותן של שתי האויבות הרדיקליות של ישראל - עיראק וסוריה - באופן שמסיר מעל סדר היום לתקופה לא קצרה איום קונבנציונלי בעל ממדים קיומיים. האיום הגרעיני האיראני, על אף חומרתו, מותיר לישראל כעשור להכנות שיאפשרו התמודדות עם האיום הזה בנתוני פתיחה משופרים לאין שיעור. גם כאשר תתפוגג שוב ההרתעה מול חיזבאללה וחמאס - אלה איומים הניתנים להכלה.

חשוב מכל אלה לאין שיעור הוא השיפור הבולט במעמדה האזורי של ישראל וההכרה העמוקה של כל הגורמים החשובים בכוחה, באמינותה ובנחישותה. הברית האסטרטגית עם מצרים של סיסי שקולה כנגד המגמות השליליות שהוזכרו. למרות התחזיות הקודרות לכלכלתה, מצרים היא עדיין המדינה הערבית החשובה והיציבה ביותר והעוגן היחיד להתארגנות אזורית נגד הרדיקלים המונהגים על-ידי איראן. יחסים קרובים עם ירדן, חפיפת אינטרסים רחבה עם ערב הסעודית ומדינות המפרץ ועם מרוקו מחזקים את המגמה הזו.

מה שנמנע או צומצם והוכל חשוב לא פחות ממה שהושג. בצפון הצליחה ישראל להימנע ממעורבות בסוריה תוך שמירה על גבול שקט בגולן וצמצום אלים ונחרץ של העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה. בדרום נמנע הניסיון של חמאס לגרור את מצרים באמצעות דעת הקהל הערבית לעימות עם ישראל. "צוק איתן" אף שימש פלטפורמה לשותפות אסטרטגית עם מצרים. אפילו ארדואן ריסן לאחרונה את שנאתו והשתלחויותיו ונמנע בשיטתיות מעימות ישיר.

ההחמצה האזורית

ההחמצה האזורית של ישראל נוגעת לפלסטינים. לא מדובר בבשורת שלום או ב"פתרון" שתי המדינות. אין הנהגה פלסטינית הרוצה בכך, לא ברמאללה ובוודאי לא בעזה. חשיבותו של העניין הפלסטיני אינה כלל-אזורית. שלום או מלחמה בין ישראל לפלסטינים לא ישפיעו על עניין כלשהו בעל משמעות אזורית - על הטבח בסוריה, על שרידותה הכלכלית של מצרים, על התגרענותה של איראן, על מהפכת-הנגד בטורקיה או על אבדן התקווה הדוחף מיליוני ערבים לשאוף להגר מארצותיהם.

בהעידר סיכוי לשלום או לשכנות טובה, חשוב העניין הזה למדינה היהודית והדמוקרטית רק במובן אחד - בצורך להינתק מן הפלסטינים ולהיפטר מעונשם. ללא ממשל אמריקני אמין לא ניתן היה לבצע זאת, גם לוּ הייתה בישראל ממשלה נחושה ואמיצה המבינה לעומקו את הכורח הזה. גם אחר הסתלקותו של אובמה ספק גדול אם תקום בה בקרוב ממשלה כזו, אך האפשרות נפתחת. מדובר בנסיגה חד צדדית מדורגת של ההתיישבות היהודית מן השטח שמעבר לגדר הביטחון, תוך השארת חופש הפעולה של צה"ל בכל השטח עד להחלפתו ביום מן הימים בצבא ערבי אחראי ונחוש - ירדני או מצרי - שידכא טרור וימנע מן הפלסטינים לפעול נגד ישראל.

בזירה העולמית נפתחו בפני ישראל הזדמנויות חדשות ובשלב ראשוני זה נראה כי היא משכילה לנצלן. לא מדובר בארגונים בינלאומיים - פוליטיים ומשפטיים - ובתחום היחסים עם האיחוד האירופי. שם מצבה של ישראל חמור ועוד יחמיר במידה ניכרת בשל המופע הנקמני והפאתטי של הנשיא אובמה במועצת הביטחון. בתחום הבילטרלי צפוי מפנה חיובי בארצות הברית ובאירופה על רקע התמורות במדיניות הפנים בדמוקרטיות המערביות.

ארצות הברית

בארצות הברית מוקדם להעריך את טיבה של נשיאות טראמפ (הוא עצמו לא גיבש תפיסה סדורה במדיניות חוץ) אך העיקר בשלב זה אינם סגולותיו הנשיא הנכנס אלא הסתלקותו של הנשיא היוצא. זו הייתה משפרת דרמטית את מעמדה הגלובלי של ארצות הברית בלי קשר לתוצאות הבחירות. לישראל, כמי שנבנית מקשריה המיוחדים של ארצות הברית חשובה אהדתו של הנשיא הרבה פחות מהקרנת העוצמה מוושינגטון. שמונה שנים של רפיסות אמריקנית, חוסר אמינות בעיני ידידיה ואויביה ואידאולוגיה של חוסר אונים גלובלי גבו מחיר כבד גם מישראל, עודדו את הרדיקלים מטהרן עד עזה, דרך אנקרה ודמשק והחזירו את ההשפעה הרוסית לליבו של המזרח התיכון.

אלה באו בעקבות שמונה שנים של שימוש בלתי שקול בכוחה של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, שהצרו את מרווח התמרון האמריקני. נראה שבוושינגטון נלמדו בדרך הקשה לקחי הפזיזות של בוש והעליבות של אובמה. המעט שאפשר לחזות לגבי התנהגותו של טראמפ (למרות יחסו התמוה לפוטין) היא נטייתו לעבוד עם בעלות הברית של אמריקה ולא לחזר אחרי אויביה על חשבון ידידיה. במזרח התיכון מדובר על חיזוק מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וישראל - והכרה באיראן, במשטר אסד בחיזבאללה כאויבים ואולי גם בסכנותיו של ארדואן.

אירופה

אירופה חווה מאז ראשית העשור שורה של זעזועי עומק שפגעו קשות בגורמים הבלתי ידידותיים והעוינים לישראל - חלק ניכר של האליטות בתחום התקשורת, האקדמיה והאומנות במערב היבשת ובמרכזה וגורמי האיחוד האירופי בבריסל. בקרב אלה אומצה יותר מאחרים תפיסה הזויה של המציאות העולמית וגישה טהרנית שהציגה את ישראל כאויבת השלום העולמי וזכויות האדם שלוותה לא אחת בנימות אנטישמיות. אירופה הוצגה כמי שצועדת בבטחה אל עבר האוטופיה העל לאומית והרב תרבותית שאינה נזקקת לשימוש בכוח, בעוד ישראל גונתה על מה שהוצג כהידרדרות ריאקציונית לכיוון השבטי והאלים של מי שדוחה את מסר הנאורות. בבריסל חברה המגמה הזו לאיחוד אירופי שפיתח יומרה למדיניות חוץ משותפת לכלל היבשת, אך הצליח להסכים רק על אימוץ קורבניותם של הפלסטינים וביקורת אובססיבית על ישראל.

בקרב גורמים אירופים שאינם עוינים ואפילו בקרב מי שראו עצמם בכנות כידידים, חזר הטיעון "איננו מציעים לכם אלא את מה שהוכח בעליל אצלנו כמביא שלום ושכנות טובה". המענה הישראלי, שנשען על ההבדל העמוק בין התרבות הפוליטית הערבית לבין זו המקובלת באירופה בעשורים האחרונים, נדחה על הסף כגזעני. עוותי האליטות והאיחוד הכתיבו חלק חשוב של התנהגות הממשלות, אף שרובן ידידותיות או הוגנות ביחסן אל ישראל ומבינות את אילוציה המיוחדים (רק שבדיה ואירלנד עוינות באופן עקבי) ואחדות מקיימות קשרים בילטרליים קרובים ואף אינטימיים עם ישראל. הנזק לישראל מתבטא בזירה הבינלאומית ובעמדותיו של האיחוד. אף שמדובר לכאורה בעניינים דקלרטיביים, התנהגות זו של אירופה תורמת רבות לתהליך הדה לגיטימציה שמובילים אויביה המרים ביותר של ישראל.

אירועי השנים האחרונות - המשבר הכלכלי בדרום היבשת והשלכותיו, פרישת בריטניה מן האיחוד, גל הטרור המוסלמי ששטף את היבשת ומעל הכול משבר הפליטים, זעזעו את היבשת כולה. הם גם קעקעו את הביטחון העצמי של האליטות שהציבו את אירופה כמודל של יציבות, רווחה, סובלנות ופתיחות. התגובות בציבור הרחב לאתגרים החדשים - עליית הימין לרבות הזן הפאשיסטי, התחושות האנטי אירופיות הרבה מעבר לבריטניה והסירוב הנחרץ במזרח היבשת להתחלק בעומס קליטת הפליטים - מאיימות על אתוס ההצלחה האירופי אף יותר מנהירת המהגרים ומן הטרור. קיצורו של דבר: חלק חשוב של האליטות והגורמים הפוליטיים שפגעו קשות במעמדה של ישראל באירופה נדחקו, הם עצמם, לדפנסיבה בקרב הזרם המרכזי של הציבור שלהם פנימה.

אירופה אינה עומדת לשנות מן היסוד את דפוסי ההצבעה בארגונים בינלאומיים. מבקרי ישראל ואויביה בתקשורת ובאקדמיה ימשיכו להציגה כקולוניאליסטית וכמי שנגועה באפרטהייד והרדיקלים שבהם עדיין יציגו בהזדהות אידאולוגית את הטרוריסטים כקורבנותיה. הכוחות הימניים באירופה אינם בהכרח טובים יותר. לימין העמוק מורשת פאשיסטית והמעבר משנאת מוסלמים באשר הם לאנטישמיות אינו קשה. אך בפוליטיקה האירופית בדרך כלל המרכז-ימין ולעיתים גם גורמים במרכז-שמאל אוהדים את ישראל ומכבדים אותה. בעקבות הניסיון המר עם הטרור המוסלמי בארצם שלהם ושטף המהגרים ממדינות ערב, פקיסטן ואפגניסטן, בהן רווחת תרבות פוליטית בלתי סובלנית ואלימה, הם מאמצים אמצעי זהירות פיזיים ותודעתיים אותם נהגו לבקר קשות בישראל.

הממשלות הידידותיות לישראל חוששות פחות לבטא עמדות מאוזנות המשקפות ערכים אירופיים לא טהרנים, פן יוקעו על ידי משטרת המחשבות של התקינות הפוליטית. האיחוד האירופי מזיק פחות לא רק בשל פרישת בריטניה, אלא גם משום שהוא מאבד ממעמדו ביבשת פנימה. הסתייגותה הברורה של ראש ממשלת בריטניה מנאומו של קרי למרות ההצבעה במועצת הביטחון ונסיגתה השיטתית של הקנצלרית מרקל מהצהרותיה חסרות האחריות לפני שנה בעניין ההגירה נראים כסנונית המבשרת תמורה עמוקה, גם אם לא מדובר במהפך.

המאזן האסטרטגי הכולל של הביטחון הלאומי של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית הוא, אם כן, מעודד למדי. כדי להשלים את התמונה ראוי לשלב בדיון גם את הזירה הפנימית, תוך הבחנה בין כשליה העמוקים של המערכת הפוליטית לבין הישגיה המופלאים של החברה הישראלית, אך זהו נושא למאמר נפרד.

דן שיפטן הוא ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה וראש התכנית הבינלאומית לתאר שני לביטחון לאומי באותה אוניברסיטה.

המאמר עומד להתפרסם בעיתון בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה - פוליטיקאלי