כוח המשיכה: הכירו את הנבחרת במשיכת חבל
"מחוץ לרדאר": אם חשבתם שמשיכת חבל היא לא יותר מפעילות ביום ספורט בבית ספר, תופתעו לגלות ענף ספורט רציני עם שורשים היסטוריים ואפילו נבחרת ישראלית. ושלא תעזו לשאול אותם אם הם קופצים בשקים
שיקום מי שמעולם לא התנסה במשיכה בחבל. כעת, שיקום כל מי שידע שיש לישראל נבחרת תחרותית במשיכת חבל.
הטרגדיה הגדולה של ענף משיכת החבל בישראל היא הסטריאוטיפ שנדבק אליו. עבור רובנו משיכת חבל מזוהה בעיקר עם ימי ספורט/גיבוש בבית ספר, בצבא או במקום העבודה, אלא שבפועל מדובר בענף ספורט רציני עם שורשים היסטוריים ותרבותיים ענפים ואפילו עבר אולימפי.
שורשיו של הענף מגיעים עד לסין העתיקה. על פי האגדה המקומית, השמש והירח נהגו להתחרות ביניהן במשיכת חבל וכך נקבע האם בעולם ישרור אור או חשיכה. הקיסר הסיני השביעי, מינג מטאנג, ששלט במדינה במאה השמינית, נהג לערוך תחרויות ענק של משיכת חבל, עם חבלים באורך של 167 מטרים ו-500 מושכים מכל צד. להקת מתופפים דאגה לעודד את המתחרים בתיפוף אגרסיבי.
בתחילת המאה ה-20 גם התנועה האולימפית הכירה בענף ובאולימפיאדה השנייה בעידן המודרני, פריז 1900, הוא כבר נכנס לתוכנית המשחקים. כמו בכדורגל הישראלי בימים של טרום הקמת המדינה, מי שנתנו את הטון במשיכת החבל באולימפיאדות היו בעיקר קבוצות המשטרה הבריטית. בלטה במיוחד האולימפיאדה הביתית עבורם לונדון 1908, שבה הפודיום כולו נכבש על ידי שלוש קבוצות של המשטרה הבריטית: משטרת לונדון זכתה בזהב, הכסף הלך למשטרת ליברפול והארד למשטרת המטרופולין של לונדון שלבטח התבאסה קשות לראות את יריבתה העירונית חוגגת עם הזהב.
לקראת אולימפיאדת פריז 1924, הוועד האולימפי הבינלאומי החליט להיפרד מענפי ספורט רבים, ביניהם גם ענף משיכת החבל. מאז הענף לא חזר למשחקים האולימפיים וכיום הוא מהווה חלק ממשחקי העולם, אירוע הגג של ענפי הספורט הלא אולימפיים.
נבחרת שהיא משפחה, אבל באמת...
בישראל הענף עבר תהפוכות ופירוקים רבים ומעולם לא הצליח באמת להתייצב. מי שמנסה כיום במרץ להעמיד את הענף על הרגליים היא ולרי אנטימוני-ברונר (29) שהקימה את הנבחרת הישראלית הנוכחית.
כמו רוב האנשים, גם אנטימוני-ברונר הגיבה בגיחוך כשהוזמנה לפני ארבע שנים על ידי חברה להצטרף לאימון בענף. "נפגשנו בפארק בהרצליה 20-30 בנות, אמרו לנו שנצטרך להתאמן פעמיים-שלוש בשבוע ולנסוע לצפון למתקן מיוחד למשיכת חבל. מה שהדליק אותנו במיוחד היה שאמרו לנו שניסע לתחרויות בחו"ל, על אחת כמה וכמה כשהתחרות הקרובה תיערך בארה"ב", נזכרת אנטימוני-ברונר בימי הבראשית של נבחרת הנשים הישראלית.
הנסיעה ההיא לארה"ב לא קרתה בסופו של דבר בגלל עניינים ביורוקרטיים, והאכזבה הגדולה שניכרה אצל הבנות, הביאה גם לפירוקה של הנבחרת. אחרי שנה ללא פעילות, אנטימוני-ברונר ניסתה להחיות את הנבחרת ובשיטת החברה מביאה חברה, היא הצליחה לגבש חבורה שאחרי אימונים של שלושה חודשים יצאה לאליפות העולם במשיכת חבל באולם בהולנד.
התחרות ההיא הייתה טראומתית בתחילתה. הנבחרת הישראלית ספגה 13 הפסדים רצופים מבלי שניצחה אפילו במשיכה אחת. "הבנות היו במוטיבציה נמוכה מאוד, התחושה הייתה איומה", נזכרת אנטימוני-ברונר, "ידענו שהקרב האחרון שלנו הוא מול אוקראינה, אמרתי לבנות שאני נולדתי שם ושאם אפסיד לה, לא ידברו איתי בבית. פתאום החבל התחיל להגיע לצד שלנו ומרוב שהיינו בהלם לא ידענו מה לעשות. הגוף שלנו כבר התרגל להפסיד. זה היה הניצחון הראשון שלנו ועד היום אנחנו רואים את הסרטון שלו בלופים".
אלא שגם הניצחון ההוא לא הספיק כדי להמשיך את קיומה של הנבחרת ואחרי החזרה מהולנד גם החבורה ההיא התפרקה. מיואשת ומתוסכלת מהמצב, פנתה אנטימוני-ברונר לבן זוגה ליעד ברונר וניסתה למצוא איתו פתרון. "הרגשתי שאני לבד במערכה, לאף אחד חוץ ממני אין מחויבות", היא מספרת.
"קשה מאוד לגייס אנשים לענף, התגובה הטבעית פה היא גיחוך. לאף אחד אין באמת מושג כמה הספורט הזה הוא רציני ולאיזה מימדים הוא יכול להגיע", אומרת אנטימוני-ברונר בצער, "אנשים צוחקים לנו בפנים, שואלים אותנו אם אחרי המשיכה בחבל, אנחנו קופצים בשקים".
בן הזוג מצא פיתרון מקורי, הוא שאל האם יש אפשרות לצרף גם גברים לנבחרת והציע להצטרף לתחום בעצמו. אחרי בדיקה בנושא אכן התברר כי ישנה אפשרות להקים נבחרת מעורבת. יחד עם הבעל, אנטימוני-ברונר גייסה גם את אמה בת ה-50, טניה ציטלין, שהביאה בעצמה חברי ילדות שלה, זוג נשוי גם כן בעשור השישי לחייו ויחד עם עוד חברים שגויסו, הנבחרת שסופחה למרכז "עצמה" הפכה למעין קומונה משפחתית.
"היום אמא שלי יותר מכורה למשיכת חבל ממני, היא זו שמעירה אותי בבוקר ודואגת שאגיע בזמן לאימון", מספרת אנטימוני-ברונר בגאווה, "זה באמת ענף שמתאים לכל גיל, גם בחו"ל אתה רואה חבר'ה בני 50-60 מתחרים ברמות הגבוהות. השאלה היחידה היא עד כמה אתה רוצה את זה ומוכן להשקיע בזה. יש לנו בקבוצה מתחרה בת 52 והיא אחת החזקות בנבחרת. היא הגיעה מקרוס-פיט, היא עושה סקווטים, משקולות, רצה וקופצת".
מבטים קשוחים במקום טראש טוק
תחרות משיכת חבל נערכת עם שמונה שחקנים בכל קבוצה שצריכים להיות עד משקל מצטבר מסוים. אורכו של החבל הוא שמונה מטרים והמטרה היא להעביר את כל החבל לצד שלך. כל התמודדות כזו נערכת לרוב בשיטה של הטוב משלוש ולעיתים גם הטוב מחמש. מערכה ממוצעת נמשכת מספר דקות, אבל באליפות העולם נערכו כבר קרבות אדירים של קרוב לשעה (!).
תחרויות משיכת חבל נערכות גם על דשא בוצי, מה שהופך את העסק לקצת מלוכלך ומטונף (וגם מצחיק, יעידו אנשי הענף), ומחייב את המתחרים לנעול נעליים מיוחדות ומאסיביות עם סוליה מעץ או מברזל וגם התחרויות באולם נערכות על משטח גומי מיוחד.
כל קבוצה מורכבת למעשה משלוש חוליות. החוליה הראשונה שעומדת מקדימה היא החוליה הבולמת שמטרתה לעצור את היריבה, החוליה השנייה מנתבת את הקבוצה והחוליה השלישית הזו שמושכת ונותנת את מירב הכוח.
"יש כמובן רגעים של עצבים בקבוצה", מספרת אנטימוני-ברונר, "כשאני מרגישה שהחבל מגיע אבל אין לי גיבוי מאחור זה אומר שהחוליה האחורית לא עושה את המאה אחוז, זה מעצבן ויכול להרתיח. אתה מרגיש שהגב שלך נשבר, הרגליים רועדות והידיים כואבות, אבל החבר'ה מאחור לא נותנים את הכול".
תפקיד חשוב נוסף בקבוצה הוא של המאמן. את הנבחרת הנוכחית מאמן פנדי טרבוש, אולי האדם המושקע ביותר במשיכת חבל בישראל. טרבוש, מג"בניק בעברו, החל לאמן לפני 30 שנה קבוצות במג"ב וחלם כבר אז להקים מועדונים. מפעל החיים שלו אף תועד בעבר בסרט דוקומנטרי. במהלך תחרות תפקידו של טרבוש הוא לנהל את האסטרטגיה של הקבוצה, לזהות מהלכים של היריבה ולהזהיר את השחקנים שלו מפניהם.
למרות שמדובר בספורט מאוד מנטאלי, טראש-טוק הוא דווקא לא חלק בולט במהלך תחרות, אבל במקום דיבור מלוכלך, יש מבטים זדוניים וקשוחים אל עבר הקבוצה היריבה ואפילו תיפוף על הגוף.
בניגוד לענפי ספורט שסובלים מבעיית תשתיות, דווקא במשיכת חבל המצב הוא לא רע. בג'וליס ישנו מתקן מיוחד למשיכת חבל ובקרוב יוקם גם מתקן בפארק בדרום בת"א שיכלול מעין סימולציה עם משקולות שתאפשר לדמות מצב של קרב מול קבוצה מתחרה. מה שעדיין חסר כדי להקפיץ את הענף מדרגה ולהתחיל להשתפר גם בזירה הבינלאומית, שם הישגי הנבחרת עדיין לא משביעי רצון, הוא כוח אדם ואנשים שמוכנים להתייחס לנושא ברצינות. "כל עוד הגישה פה תהיה גיחוך, יהיה קשה לגייס ספורטאים", מסכמת אנטימוני-ברונר, "אנשים לא מוכנים לפנות שלוש שעות בבוקר לאימון כי הם לא חושבים שזה ספורט רציני, אבל אני באמת מאמינה שעם הקפדה, התמדה ורצון אנחנו יכולים להצליח, אחרי הכל ישראלים הם אנשים מאוד חזקים מנטאלית".
לפנייה לכתב/ת 
