המאמן הוא קודם כל מנהיג

יצא לי לשמוע את הראיונות של איינארס בגאצקיס אחרי המשחקים של מכבי תל אביב. כמו כל הכתבים והפרשנים, שמתי לב שהוא ממש נשמע כמו הרבה מאמנים ישראלים אחרים. אי אפשר היה שלא לשמוע את קורת הרוח מה"התקלקלות" שאותם פרשנים וכתבים זיהו אצל המאמן הלטבי, ואיך כל כך מהר הפך ל"אחד משלנו". אני, לעומת זאת, לא יכולתי שלא להתאכזב מהמינוי החדש של הצוללת הצהובה.

הרטוריקה של בגאצקיס דמתה לזו של קודמיו ושל שטאנץ מאמנים שמזדמן למיקרופון אחרי משחקים. משום מה, הם כולם נשמעים כמו פרשנים. כאילו שהמשחק שזה עתה הסתיים והביצועים של הקבוצה שלהם כאילו לא ממש נוגעים להם. הם מסבירים לצופים מה הם ראו: "לא שלטנו בקצב המשחק" או "אני לא מבין מה קרה לנו בדקות האחרונות", ואו רק חלק מהדוגמאות שהחליפו את הקלישאות השחוקות של פעם, "אנחנו משחקים משבת לשבת" וכד'. בסוף הראיון מחמיאים השדרים והפרשנים על הכנות של המאמן ואיך הוא מצליח להסביר את הבעיות של הקבוצה שלו בצורה כל כך מפוקחת. ואני שואל, "הלו, ומי אחראי על זה?"

(צילום: יאיר שגיא)

הרי כשהמאמן הופך פרשן של ביצועי הקבוצה שלו הוא, בעצם, מסיר אחריות מעצמו על ביצועי הקבוצה. כאילו שאין לו חלק בזה ש"שלא שלטנו בקצב של המשחק". ממש בא לי לצעוק למסך "תשאלו אותו, ומה אתה עשית בשביל מדינה?" ולא מדובר באחריות כמו זו שלקח רמי הדר אחרי עוד אחד מההפסדים שהובילו להפסקת הפיאסקו שלו במכבי. הרי ברור היה לו, להנהלה, לשחקנים, לאוהדים ולכל מי שצפה במשחק שזו לא באמת האחריות שלו. אבל, עם זאת, הוא לפחות הזכיר לכולנו מה מצופה, בסופו של דבר, ממאמן.

כאשר מאמן לא לוקח אחריות על ביצועי השחקנים ומגלגל את האחריות לשחקנים בלבד, הוא חוטא לחלק המשמעותי ביותר של התפקיד שלו - המנהיגות שלו. בסופו של דבר, רוב מכריע של מאמני הכדורגל יודעים מה זה מערך 2-4-4 ואיך עושים סגירה אלכסונית. רוב מכריע של מאמני הכדורסל יודעים מה זו שמירה אזורית 1-3-1 ואיך מטפלים בפיק אנד רול. אבל, בסופו של דבר, מה שמבחין מאמנים גדולים ממאמנים הוא יכולת המנהיגות שלהם. זו היכולת להנהיג את דבוקת הספורטאים, שלכל אחד מהם אינטרסים ומוטיבציה אישית, לקבוצה מגובשת ומכוונת הישגים, שמחברת את אותם ספורטאים לשלם שהוא גדול מסך חלקיו.

המושג "מנהיגות" הוא מצד אחד מאוד שחוק ונעשה בו שימוש יומיומי, ומצד שני מאוד מעורפל וקשה להמשגה. אני אנסה בשורות הקצרות לתמצת אותו ולהפוך אותו לכלי ישים לכל מאמן שבאמת רוצה להפוך למנהיג וכתוצאה מכך למאמן מצליח. יש הרבה תיאוריות שמסבירות מנהיגות. אני בוחר לצורך הדיון הנוכחי להשתמש במודל של חוקר המנהיגות וורן בניס של ה"מנהיגות החדשה".

במאמץ ממושך של הרבה שנות מחקר ולמידה של מנהיגים וההצלחות שלהם, הגיע בניס למסקנה שאחת ההשלכות המרכזיות של המציאות המודרנית היא תום עידן המנהיגות הקלאסית ותחילתו של עידן ה"מנהיגות החדשה". המציאות המודרנית מחייבת שינוי במודל המנהיגות המסורתית, שהייתה מקובלת במשך שנים. הגישה הישנה האדירה את המנהיגים באופן מיתולוגי כמעט לדרגות של "גיבורים". יתרה מזו, בניס גילה כי מנהיגים מצליחים בעצם נטשו את הפרדיגמה הקלאסית של מנהיגות והובילו את הצלחתם במתכונת של מה שהוא כינה ה"מנהיגות חדשה".

(צילום: עוז מועלם)

בניס זיהה ארבעה פרמטרים שמגדירים את המנהיג החדש ואשר ישפיעו השפעה מכרעת על ניבוי ההצלחה שלו כמנהיג (הדברים יאמרו בלשון זכר בשל נוחות כתיבה ולא מתוך עמדה שוביניסטית או מגמתית אידיאולוגית):

1) יכולת ההערכה - המנהיג החדש הוא לא "כל יכול", אלא כזה שיודע להעריך נכונה את יכולתם של אחרים ולבנות סביבו "כוורת" של מומחים בתחומם. מנהיג כזה "יאפסן" את האגו שלו בתחומים בהם אינו בקיא ויסמוך על המומחים שיתוו את הדרך. כדי שהדברים לא יהיו תיאורטיים בלבד, אנסה לתת דוגמאות מוכרות. מראש אומר, שאין כאן פרשנות או מתן ציון למאמנים, אלא דוגמה מוחשית לפרמטר אחד בלבד. לדוגמה, כל הפרשנים סיפרו לנו בחצי קריצה ש"דייויד בלאט הוא, בעצם, מאמן ההגנה של מכבי תל אביב". שוב, מבלי להיכנס להערכה לגבי תפקודו של פיני גרשון כמאמן, אם זה אכן נכון, זוהי דוגמה מצוינת של זיהוי תחום שהוא פחות חזק בו גיוס איש צוות מיומן, שיופקד על התחום.

2) המנהיג החדש, באופן עקבי, יזכיר לאנשים מה חשוב באמת - מנהיג יגבש חזון שיגרום לאנשים להאמין בו וללכת אחריו. אבל זה לא מספיק. המנהיג חייב להזכיר באופן עקבי לאנשים מה הוא החזון ויותר מזה, מה החיבור בין החזון לחייהם האישיים. כדי שלא אזמין עוד ביקורת על דוגמה מהביצה המקומית, אתייחס ליורגן קלופ. אחד הדברים שהוא חוזר עליהם באופן עקבי זו התשוקה. הוא צוטט פעם כאומר "בקבוצה שלי אני רוצה שתהיה תשוקה. זה הכי חשוב. על זה אני כבר אלביש את השיטה והטקטיקה". לכאורה, כל מאמן רוצה את זה בקבוצה שלו. אבל כמה באמת אומרים את זה בקול רם ומעודדים את זה בצורה מעשית?

3) המנהיג החדש יוצר ומקיים אמון - רק מנהיג שמצליח להפגין יכולת אישית, כנות, הגינות, עקביות ומי שנתפס כ"אמיתי" יכול להוביל אנשים. לא נראה לי שיש צורך להסביר יותר מדי ולתת דוגמאות ממימד זה.

ואחרון- 4) יש ברית קרבה בין המנהיג למונהגים - גם אם אין קרבה פיזית או יחסי ידידות, המנהיג חייב ליצור אצל המונהגים תחושת קרבה ובלתי אמצעיות בקשר ביניהם ויותר מזה, שותפות גורל בתמונה גדולה או שלם גדול.

מדברים הרבה בעת האחרונה על מעמד המאמן בישראל. הרבה מהביקורת מופנית אל בעלי הקבוצות וההנהלות שגורמים לפיחות וזילות במעמד המאמן. זה אולי נכון. אבל אני חושב שאסור למאמנים בהתנהגות שלהם לעזור לתהליך זה. הדרך להתמודד עם הדרך הזו היא להוכיח את ההפך - להפגין מנהיגות ולהראות שיש על מי לסמוך שייקח אחריות על ביצועי הקבוצה והישגיה.

*הכותב הוא דוקטורנט בתחום של מנהיגות של מאמני ספורט ומשמש כיועץ למאמנים וקבוצות