חוזה ארוך טווח לזמן קצר / מליניאק
כמה שחקנים או מאמנים בישראל השלימו חוזה של שלוש שנים? אין חיה כזאת. מי שדואג להכניס בחוזה שלו סעיף יציאה, תהיו בטוחים שתהיה יציאה. לא חשוב לאן, העיקר לצאת מכאן. מי שחוזר מחו"ל, מקבל בארץ חוזה משודרג
הנה מילכוד: מועדון עם תקציב קטן מחתים שחקנים זולים. הקבוצה הרזה מתקשה לנצח ומפטרת את המאמן. לפעמים מתרחש נס ושחקנים בינוניים מתחברים לקבוצה שגדולה מסך חלקיה. מנצחים קבוצות גדולות, לוקחים אליפות, אבל אז השחקנים בורחים לקבוצות עשירות. הקבוצה נחלשת, מפסידה, המאמן מפוטר. מסקנה: בין אם הקבוצה נכשלת או מצליחה, בסופו של דבר המאמן בדרך כלל לא מסיים את העונה.
פעם היה מקובל לחשוב שהדרך להצלחה מתמשכת היא באמצעות חוזים לטווח ארוך. הבעיה שהטווח הארוך בספורט זה המשחק הקרוב, ומי שחותם על חוזים ארוכי טווח נתקע לא פעם עם שחקנים גרועים, או שנדרש להשלים את שכרם כשהם ממשיכים לחגוג על חשבונו בקבוצות אחרות. לעיתים רחוקות קבוצה מצליחה להחתים שחקן מצוין בשכר נמוך, מה שקרוי בלשון העם "גניבה". גם ניסים לא מחזיקים לאורך זמן, כי קבוצה גדולה חומסת את המציאה, בין אם יש לו בחוזה סעיף יציאה ובין אם לאו.
כמה שחקנים או מאמנים בישראל השלימו חוזה של שלוש שנים? בכדורגל, בכדורסל, במאמאנט - אין חיה כזאת. פה ושם שחקנים ומאמנים שידרגו והאריכו את החוזה לעונה נוספת, אבל תזכירו לי אחד שחתם לשלוש שנים ונשאר עד תום החוזה.
מי שדואג להכניס בחוזה שלו סעיף יציאה, תהיו בטוחים שתהיה יציאה. לא חשוב לאן, העיקר לצאת מכאן. כי כל שחקן שיצא לחו"ל חזר עם חוזה משודרג. רועי קהת, גל מקל ועדן בן־בסט הכפילו, שילשו וריבעו את החוזים שהיו להם לפני שיצאו לחו"ל, ובקושי משחקים.
איך אמר עופר פליישר בזמנו: אם בעלי המועדון מספיק מטומטמים לשלם, למה שלא אקח?
המסך הגדול
אם אפשר היה לתת ניצחון ושתי נקודות לשתי הקבוצות, אין ספק שהמשחק בין מכבי ראשל"צ להפועל ת"א הוא המקרה. שחקנים עשו את המקסימום 45 דקות, מאמנים מיצו 100 אחוז מהפוטנציאל, רוב השחקנים נפלו מהרגליים – וזה לא הספיק. אי אפשר לצפות ליותר ממשחק שמסתיים אחרי הארכה בשלשת ניצחון 1.2 שניות לסיום, וסל משלושת רבעי מגרש שנקלע ממש על הבאזר ולא אושר.
למצבים אלו בדיוק התירו את השימוש במוניטור. הלכו השופטים למסך הטלוויזיה, וגם אחרי הרצת ההילוכים החוזרים התקשו להחליט אם הכדור שזרק מאליק וויינס יצא מידיו במסגרת הזמן החוקי. המצלמה הראשית התמקדה בשחקן הזורק, לכן אי אפשר היה לראות אם הנורות סביב לוח הסל דלקו כאשר הכדור היה עדיין בידיו של וויינס. למזלם של השופטים (ושל השחקנים, המאמנים והצופים), המשחק צולם ביותר ממצלמה אחת, ומהמצלמה האחורית אפשר היה לראות שהכדור עזב את ידי השחקן לאחר סיום המשחק.
כשמאמן טועה - מפטרים אותו. כששחקן טועה, מפטרים את המאמן. גם כששופט טועה מפטרים את המאמן. תארו לעצמכם שמאמן מפוטר בגלל סל שאושר למרות שנקלע לאחר הזמן החוקי.
את גורל המשחק חרצו שניים, שלא זרקו אפילו כדור אחד לסל: הזמנאי שהפעיל את השעון, והצלם שקלט בעדשה שלו את לוח הסל בזמן הזריקה.
כדורסל, אירוע מתגלגל
גם השנה ליגת העל בכדורסל מעניינת, הבעיה שהכדורסל שלנו הפך לאירוע מתגלגל שקשה למצוא בו את הידיים והרגליים. כאילו לא מספיק שמשחקי הליגה מפוזרים באופן קבוע על פני שלושה ימים, חלק מהמחזורים נמשכים אפילו ארבעה ימים, ובנוסף גם נדידת שחקנים בין הקבוצות מקשה לעקוב אחר הליגה.
השבוע היה מחזור סטנדרטי - שישה משחקים בשלושה ימים. במוצאי שבת שיחקה חולון נגד נהריה, וראשל"צ אירחה את הפועל ת"א. ביום ראשון הפועל ירושלים שיחקה נגד מכבי קריית־גת, והרצליה יצאה למשחק חוץ בחיפה. אתמול מכבי אשדוד שיחקה נגד גלבוע/גליל, ואילת אירחה את מכבי ת"א. עכשיו תגידו, בלי להציץ, באיזה יום שיחקה נהריה נגד הרצליה?
התשובה הנכונה: נהריה לא שיחקה מול הרצליה. אם התקשיתם לענות, זה בגלל שהמוח האנושי פועל בתבניות. כשאדם חווה משהו מספר פעמים, נוצרת תבנית שתהפוך להרגל. כך נוצרים
הרגלי קריאה וצפייה, כמו למשל צפייה במשחקי מכבי ת"א באירופה בלילות חמישי. משיקולים של היורוליג המשחקים מפוזרים העונה בימי שלישי, רביעי, חמישי, והשבוע מכבי תשחק נגד ריאל מדריד בליל שבת. כל שינוי כזה מנתק צופים ומרחיק אוהדים. תוסיפו לזה את משחקי היורוקאפ, ליגת האלופות של פיב"א, וליגת על שנמרחת על פני שלושה־ארבעה ימים, ותקבלו בלגן.
מי שחושב שפיזור המשחקים הוא תוצאה של אילוצי טלוויזיה ואולמות, טועה. ליורוליג אין ברירה, אם הם רוצים לשחק 30 משחקים בשלב המוקדם, ישחקו לפעמים שני משחקים בשבוע. אבל מינהלת הליגה מפזרת את המשחקים לאורך השבוע בכוונה, כדי לקבל חשיפה תקשורתית.
פעם הייתי פותח טלוויזיה, רואה את שמעון אמסלם תוקע מרפק לקווין מגי, והיה ברור לי שהפועל ת"א משחקת נגד מכבי ת"א. אם יחליפו מחר את הגופיות בין הקבוצות, ייקח לי זמן לזהות מי משחק נגד מי.
במוצאי שבת ראיתי את צ'רלס תומאס נגד אלנדו טאקר. תומאס מאשדוד משחק בראשון, וטאקר מקריית־גת משחק בהפועל ת"א. מארק ליונס, שהוביל את ראשל"צ לאליפות לפני כמה חודשים, שיחק נגדה וניצח במדי הפועל ת"א, שמאמן אותה רמי הדר שעד לפני שלושה שבועות וחצי אימן את מכבי ת"א.
נכון שבספורט מקצועני שחקנים ומאמנים מחליפים קבוצות וזהויות, ואף אוהד של הפועל ת"א בכדורגל לא יעבור למכבי, אפילו אם הקבוצה תרד ליגה. אבל אם רוצים שאסופת שחקנים תיתפס כקבוצה, ואסופת קבוצות תמותג כליגה, אולי צריך להגביל מעבר של שחקנים בין קבוצות לאחת לשנתיים, כי יש שחקנים שמאמצע העונה דואגים לחוזה בקבוצה הבאה.
אי אפשר להפוך כל שני משחקים ל"ערב הכדורסל של ישראל", ובלתי אפשרי לעקוב אחרי הבלגן הזה.
מאבדים את הבית
יענקל'ה שחר הוא הבוס הכי יציב בכדורגל הישראלי. משקיע מיליוני שקלים במחלקת נוער מפוארת. אני לא מאמין ששני אנשי מקצוע זרים, טור קרלסן ורנה מולנסטיין, היו משחררים חמישה שחקנים שגדלו ומזוהים עם מכבי חיפה בלי אישורו של שחר.
נכון שהמשוחררים אינם שחקנים גדולים, אבל הם נראים לא טוב בעיקר כי הם משחקים ליד זרים בינוניים מינוס. המומחים הזרים אמורים לחזק את הקבוצה, וחלקם פחות טובים מהישראלים. המנהל המקצועי נכשל בבחירת הזרים, ומשחרר ישראלים שנראים לא טוב לידם.
מה אומרים לעצמם מאות הנערים שמשחקים במחלקת הנוער?
לפנייה לכתב/ת 
