עידן עמדי עושה נעים, בלי לפגוע בשלום הציבור
האנטי-כוכב הכי גדול של הרגע חוזר עם "חלק מהזמן", אלבום רביעי שעושה מרגש באוזניים. גם הפעם חיבורו של עידן עמדי למוזיקה נשמע טבעי ואותנטי, אבל נעדר איזשהו ניצוץ של טירוף מקורי, שיצליח להניף את כל העסק מעל הבינוניות הנעימה. בעברית קוראים לזה פרווה
מודה שהופתעתי, כשקראתי את ההודעה לעיתונות המצורפת לאלבום החדש של עידן עמדי, וגיליתי שמדובר כבר באלבומו הרביעי של הזמר. כמישהו שאמור לשלוט בחומר קצת מעל הממוצע, הפריון המרשים הזה חמק ממני. גם רשימת הלהיטים הארוכה המפורטת בהודעה, שאני לא מפקפק בה לרגע, לא נשמעה לי כמעט מוכרת. ואני לא סובל מבעיות זיכרון (בינתיים לפחות).
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
החדש של עמיר בניון: יצירה מטרידה, במובן הכי מחמיא של המילה
חוה אלברשטיין באלבום שמרגיש כמו בית
הסטונס מזדקנים עם הבלוז, וזה נשמע מצוין
אז איך הנתונים האלה חמקו לי מהרדאר? שילוב של שני גורמים. מצד אחד, עמדי הוא כנראה האנטי-כוכב הכי גדול מבין הכוכבים המוזיקליים של הרגע. לא תמצאו אותו בהשקות, תוכניות ריאליטי ומדורי רכילות. הוא באמת ובתמים מתרכז במוזיקה ובחיים הפרטיים שלו. מצד שני, למרות שהוא מצליח כבר כמה שנים טובות לייצר לא מעט להיטים, קשה להצביע על רגעים בלתי נשכחים של עידן עמדי, או שיר מסוים שלו שהפך את המדינה, או לפחות את הקרביים שלי. למעשה, המחשבה עליו משיבה אותי שוב ושוב למראות האודישן הראשון שלו ב"כוכב נולד". מאז לא זכורים לי שום רגעי מפתח.
השילוב בין שני האלמנטים האלה תקף לגמרי גם באלבומו החדש (והרביעי, מזכיר לעצמי) של עמדי, "חלק מהזמן". מעבר אחד, נמצא פה אותו כישרון טבעי וגולמי, שהתגלה מיד בחייל הקרבי הנבוך שניצב אז ליד צביקה הדר. עמדי שר יפה וצלול, ולפרקים נשמע כמעט כמו בעז שרעבי הצעיר. הוא כותב באופן חשוף וכנה על חוויות מיד ראשונה. במרבית המקרים מדובר בשירים על מערכת יחסים סבוכה עם אישה שאותה הוא אוהב, עוזב, מאכזב ועוד קשת שלמה של רגשות ופעולות. באופן כללי הוא נשמע אמין ונטול פוזה לחלוטין.
ניכר בעמדי שהוא מחובר באמת למוזיקה, ושיש לו גישה טבעית אליה. כל המרכיבים האלה, בצירוף הפקה מוזיקלית מוצלחת של פטריק סבג ששומרת על האקוסטיות הבסיסית של עמדי אבל מעטרת אותה בעדינות בעוד רבדים, הופכים את ההאזנה הרציפה לאלבום החדש לחוויה נעימה, אבל, אם להיות כנים, גם מעט משעממת.
מרבית שירי האלבום נשמעים כמו וריאציות שונות על אותו שיר. אבטיפוס מוזיקלי שכותב צעיר מבולבל, טבוע בקלישאות אהבה ואהבה נכזבת, ומלווה את עצמו בגיטרה. שוב, זה נשמע מאוד אמין ואותנטי, אבל נעדר מקוריות, אמירה ייחודית או איזשהו ניצוץ של טירוף או התלהבות, שיצליח להניף את כל העסק מעל הבינוניות הנעימה.
יש משהו בעמדי - בקול מלא הרגש ובחושפנות הרגשית שלו - שגורם לך כמאזין לחכות שוב ושוב לשיר הגדול הזה, שיבוא ויהפוך לך את הבטן. התחושה המתמדת היא שהוא תיכף בא. שהוא תיכף מביא אותה. אבל אז מגיעה הרצועה הבאה באלבום, שכתובה ונשמעת כמעט כמו זו שקדמה לה.
העובדות מוכיחות שהטעם הפרטי שלי לא בהכרח משקף, ושמה שאני מוצא כמשעמם, הרבה מאד מאזינים מגדירים כמרגש. אין לי שום דבר נגד עידן עמדי ואני מאחל לו רק טוב, אבל נדמה לי שההצלחה שלו מעידה לא רק על כשרונותיו, אלא גם על מצבו הקשה של המיינסטרים הישראלי.
דווקא כשמסביב יש כל כך הרבה אמנים מרתקים ומקוריים - בהיפ הופ, באינדי, אפילו בפופ המסחרי - המיינסטרים מייצר יותר ויותר אמנים שעושים "נעים" ו"מרגש", מבלי להפריע את שלום הציבור. או בעברית - פרווה. זה לא חייב להיות ככה. זה גם לא היה פעם המצב.
תחשבו על שמות כמו אתי אנקרי, אהוד בנאי, החברים של נטאשה או מאיר בנאי, שעמדי מזכיר אותו לא פעם. כולם הצליחו בגדול, למרות שהיה בהם איזשהו אלמנט קיצוני - במובן הטוב - שבידל אותם מהאחרים. אותו ניצוץ שאני מדבר עליו. אבל היום, נדמה שהמאסות הגדולות של הקהל לא מחפשות את האש. הן יסתפקו בתנור חשמלי, שיכול בהחלט לחמם אבל חלילה לא לשרוף.
