מזמור לדוד: דור העתיד צומח מתחת לאף

השנה היא 2005. דייויד קופר, פילנתרופ ואיש עסקים יהודי-בריטי, יורד מחדרו במלון בתל-אביב כשהמחבט בידיו, בדרך לאימון הטניס עם מאמנו. "אני רוצה לשחק במגרש חימר היום", אמר לו, ולא אהב את התשובה ששמע: "אין מגרשי חימר בישראל".

"אם אין פה מגרשי חימר, אז תדאגו להביא את השחקנים הכי טובים ובואו לבית שלי במרבייה בספרד, אמר קופר, "שם תתאמנו". אלה היו הניצנים להקמת "הדייויד סקוואד" (נבחרת דוד), עמותה עצמאית ללא מטרות רווח, "המחויבת לקידום שחקני טניס ישראליים בסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר". שם הכל התחיל.

נבחרת דוד. לכישרונות יש בית(צילום: גלעד קוולרצ'יק)

קופר מצא את השילוב בין אהבת הטניס ואהבת ישראל והחליט לעזור בגידול שחקני טניס ישראלים מובילים, שיוכלו להיות שגרירים של המדינה ברחבי העולם. כיום נציגי הנבחרת עורכים מדי קיץ את מחנה האימונים שלהם במועדון הטניס "פואנטה רומאנו", ליד ביתו, היכן שמתאמן גם אחיו של נובאק ג'וקוביץ'. אבל זה לא נעצר שם.

לשנות את הדעה על ישראל

גם 2016, כמו לא מעט שנים מאכזבות, לא האירה פנים לטניס הישראלי. התקוות שלנו שוב נשענו ברובן על דודי סלע, שמצא את עצמו מבלה בלא מעט צ'לנג'רים וכבר ידע תקופות טובות יותר (למרות ההופעה המכובדת באוסטרליה). הבעיה היא שהשורה התחתונה הלא מדהימה שאיתה סלע סיים את השנה, במקום ה-96, היא הדבר היחיד שאפשר היה לנכס ברמה הקולקטיבית לקראת 2017. תחושת החמיצות לא טושטשה גם אצל הנשים.
 

סלע. סוחב את הענף על הכתפיים(צילום: AFP)

בזמנים כאלה, אחת האמירות שהשתרשו אל תוך סדר היום הספורטיבי בענף היא שלא ניתן לראות את האור בקצה המנהרה. לטניס בארץ לא רק שאין הווה מזהיר, אלא גם חסר עתיד להסתמך עליו. אבל זה לא בהכרח המצב של הנבחרת הזאת, שמנסה לפעול בשטח ולצבוע בגוונים ורודים יותר את העיסוק הכמעט בלתי נמנע בדור ההמשך.

כעמותה המממנת את עצמה, "נבחרת דוד" בוחרת בעצמה את השחקנים בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר, ואתלטים בעלי ביצועים גבוהים היכולים להתחרות ברמות הגבוהות של הטניס הבינלאומי. מאמני הנבחרת פועלים לאיתור השחקנים, כאשר המטרה היא לייצר דורות של טניסאי צמרת שיקבלו את הדגל אחרי שסלע, וינטרוב וגלושקו יניחו את המחבטים.

מתכוננים ליום שאחרי גלושקו(צילום: EPA)

אדם קופר, בנו של דייויד והרוח החיה מאחורי הנבחרת, מספר: "רצינו לשמש בית לכל השחקנים המצטיינים, שבו נוכל לדאוג לכל הצרכים שלהם והחלטנו על מרכז הטניס ברעננה. הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות משהו טוב אז כדאי שנעשה אותו כמו שצריך. אנחנו לא עושים חצאי דברים - אלא דברים מלאים. הבעיה בטניס הישראלי היא שאין תוכנית מיוחדת לשחקני העילית".

"כששאלו אותנו למה ישראל ולמה טניס", ממשיך קופר, "התשובה הייתה שקודם כל אנחנו אוהבים את ישראל, אחר כך טניס ונוער. אז היה קל מאוד לחבר את כל המרכיבים. כבריטים שלא גרים בארץ, ראינו אנשים שלא מבינים איך ישראל באמת נראית. חושבים שיש בה רק רובים וחומות מול שטחים פלסטיניים. אנחנו ידענו שאם נוכל לשנות דרך הספורט את הדעות של אנשים אחרים, אז עשינו את שלנו".

ג'וקוביץ'. השגריר הטוב ביותר של סרביה(צילום: EPA)

"רצינו שיהיו לנו שגרירים טובים מישראל ברחבי העולם, כי הרי כמה אנשים מחוץ לשווייץ באמת יודעים מה שם ראש הממשלה שם? אבל כולם יודעים מי זה רוג'ר פדרר ושהוא משווייץ. אם היית רוצה לתאר מישהו מסרביה לפני 15 שנה, היית קרוב לוודאי מתאר איש קר, רובוט. עכשיו חמישה אנשים מתוך עשרה ידברו על הסרבים כאנשים נחמדים וידידותיים כמו נובאק ג'וקוביץ'. זה משנה את ההשקפה. עכשיו הם רואים את העם הסרבי בצורה אחרת".

לא רק עוליאל

במציאות הספורטיבית בארץ, "נבחרת דוד" נחשבת לאקדמיית הטניס העצמאית הפעילה ביותר. תחת שרביטה צומחים אלופים בכל הגילאים. השמות הבולטים של הנבחרת הם ישי עוליאל, המדורג 13 בעולם לנוער (עד גיל 18), שזכה פעמיים בטורניר האורנג' בול היוקרתי. בעקבות ההצלחה בטורניר הזוגות האחרון של רולאן גארוס, הוא נמנה עם סגל נבחרת הדייויס.

אבל עוליאל והתקוות העצומות שמונחות על כתפיו לא לבד. בסגל הנערים נמצאים רועי גינת בן ה-15 שייצג את ישראל בקיץ באליפות אירופה לנבחרות וניצח בכל משחקי היחידים; אלכס גופננקו בן ה-14 שדורג השנה בטופ 10 באירופה לגילו והספיק לקטלג את עצמו כפיינליסט לגילאי 18 ב-ITF; ורון אלוק בן ה-12 שהגיע לאחרונה לרבע הגמר בתחרויות היוקרתיות אדי הר והאורנג' בול. זו למעשה ה-מטרה של הנבחרת: להתחיל בגילאים הנמוכים ביותר, עם כל הקושי שבתהליך, במטרה להצמיח שחקנים איכותיים.

עוליאל. הציפיות בשמיים(צילום: אורן אהרוני)

טניסאית העבר, ציפי אובזילר, היא אחת מהשניים שלקחו פיקוד על הפרויקט. "מדובר במספר מצומצם מאוד של שחקנים ושחקניות, שממשיכים להתאמן עם המאמן האישי שלהם במועדון הבית", היא אומרת. "בנוסף, אנחנו מקיימים מפגשים משותפים מדי שבוע, בהתאם ללוח הזמנים של התחרויות, ובהם אנו עורכים אימוני כושר ופעילויות העשרה משותפות - הרצאות, סדנאות ועוד. אני חושבת שיש הרבה מאוד מאמנים ומאמנות בארץ, ברמת אימון גבוהה, שמובילים ועוד יובילו רבים לרמות הגבוהות ביותר".

אובזילר מאמנת בנבחרת הטניסאיות המייצרת שחקניות לסגל נבחרת הפדרציה, כמו שלי קרוליצקי ומאיה טחן, סגנית אלופת ישראל לבוגרות שהפסידה רק לאחרונה לדניז חזניוק בגמר הנשים. כמו בכל אקדמיה טובה, התמיכה בשחקנים באה לידי ביטוי במעטפת המסייעת בנסיעות לתחרויות ובקניית ציוד, וכוללת מאמני טניס, מדריכי כושר, מאמנים מנטליים, יועצי תזונה, יועצי תקשורת. מאמני הנבחרת הם אנדי זינגמן וכאמור, ציפי אובזילר. איתם עובדים ג'אן פוצ'טאר, ויקטור מרדכייב, אייל אומיד, מאמן הכושר גיא גפני והפסיכולוג לאו וולמר.

מאיה טחן. מתמודדת בכבוד בבוגרים(צילום: אורן אהרוני)

זינגמן מספר: "המטרה שלנו היא להגיע להישגים הגבוהים ביותר ברמה הבינלאומית. בנינו מערכת מקצועית שכל המאמנים עובדים בה יחד וכל אחד עוזר לשני. אנחנו ממש משפחה ולמרות שמדובר בספורט אינדיבידואלי, שבו לכל אחד יש תכנית אימונים שונה, אנחנו מקיימים מחנות אימונים משותפים ונוסעים ביחד. אחד הדברים החשובים לנו זה ה"ביחד", זה ערך מוסף. אנחנו גם דואגים שכל תכניות האימונים שלנו יהיו ברמה הגבוהה ביותר ועל-פי קריטריונים בינלאומיים".