"נעלמות": אילן פלד מטורף אבל רציני
חובבי אילן פלד יכולים להירגע - בסדרה החדשה שיצר עם יאיר קידר, פלד לא שובר את המסורת - ומופיע כהרגלו עם פאה ושמלה. רק שהפעם ההומור המופרע שלו מגיע בחבילה אחת עם יצירה דוקומנטרית. התוצאה: סדרה מקורית שגורמת לצופה להתרגש, ולקרן מור ללדת סלרי
אני מודה, לפעמים נדמה לי שאילן פלד בוחר את הפרויקטים אליהם הוא נרתם לפי קריטריון אחד: האם הפרויקט הזה יאפשר לו להתלבש בשמלות נוצצות, לשים פאה ולשיר. הסדרה החדשה שלו ושל יאיר קידר, "נעלמות" (שעלתה אתמול, ד', ב-yesדוקו), מאפשרת לפלד להתענג על דמויות נשיות מוחצנות ומטורפות - דמות אחת, יותר נכון. אבל בניגוד לפרויקטים קודמים שלו, הפעם זה לגמרי לא העיקר.
הסדרה הזאת בעצם נולדה מסוג של מצוקה. פלד וקידר - שיצר בעבר את הסדרה התיעודית היפהפיה "העבריים", רצו ליצור דוקו על אמניות ישראליות שההיסטוריה העדיפה לשכוח, כנראה בגלל המוצא האתני או המגדר שלהן. בשלב איסוף החומרים התברר שהשכחה הזאת התבטאה גם בהיעדר של חומרי ארכיון, מה שהקשה על הפקת הדוקו, ובעיקר עורר אצל קידר ופלד את הרצון להפנות את הזרקור מהסיפורים האישיים של הנשים אל התופעה עצמה - אמניות שלא זכו להכרה מסיבות שלא קשורות לאיכות היצירה שלהן.
מכיוון שההחלטה שהתקבלה הייתה להניח בחזית את הסיפור הכללי, פלד וקידר בדו שלוש דמויות שכל אחת מהן זכתה לפרק בסדרה, בו נפרשת עלילת חייה הבדויה לסיפורים שמספרים המרואיינים ולתמונות וקטעי וידאו ארכיוניים שתומכים בסיפורים. המרואיינים מופיעים לפעמים בתפקיד עצמם ולפעמים בשם בדוי, רובם דמויות מפתח בתחום האמנות הישראלי. קטעי הראיון מאולתרים כולם - המרואיינים קיבלו אינפורמציה בסיסית על הדמות עליה הם מדברים והשלימו את השאר מדמיונם או מסיפורים אמיתיים על אנשים שהכירו.
התוצאה, אגב, אינה אחידה. "ליליאן. משוררת", הפרק הראשון בסדרה, הוא המגובש מבין השלושה. הסיפור של ליליאן, משוררת עיראקית שהממסד התנכר לכישרון שלה והיא היגרה לפריז, שם כתבה להיט לזמרת צרפתייה מפורסמת (עמנואל טיבו, אותה מגלם פלד) עגול ושלם יותר. זה גם הפרק עם המינונים הכי מדויקים בין הומור לאמירה. הטירוף המוכר של פלד בא לידי ביטוי בקטעי הפארודיה של טיבו (בשיר הצפרדע) או בקטעים בהם קרן מור מגלמת שחקנית במחזה על חייה של ליליאן, ויולדת סלרי(!). הפרק השני, "בבה", התחיל ממתווה דומה אבל הראיון עם חברות קהילת הטרנסג'נדריות הציף פנינים דוקומנטריות שהפכו את הסרט לחרך הצצה לסיפורים מחיי הקהילה בארץ, מוצר בעל ערך לא מבוטל בפני עצמו - ופחות לסיפור האישי של בבה.
מה שהופך את "ליליאן" ליצירה המקורית שהיא זה השילוב המוזר בין דוקומנטריה רצינית, גם אם פיקטיבית, ובין הטירוף האמיתי לגמרי שמגיע עם פלד, מור ואחרים. כל מי שלקח חלק בסדרה נסחף אל העולם הפלאי בו היא מתארת בטבעיות גמורה דמות שלא קיימת. הידיעה שליליאן מעולם לא התקיימה לא מפריעה לצופה להישאב לסיפור שלה ולהתרגש ממנו, ובו זמנית להתפעל מהפאזל המוצלח וההרמוני שרקמו היוצרים. אני מניחה שהאפשרות לצפות במוצר כזה מבלי שיווצר לנו קצר במוח היא אחת הפריוולגיות שמגיעות עם הגמישות המחשבתית של העידן הזה.
