שר ללבבות הבודדים: פרידה ממאיר בנאי
הבדידות הייתה מצב צבירה קיומי אצל מאיר בנאי - ודווקא בזכותה הוא גרם למאזיניו לחוש שהם לא לבד. בקול שנשמע כמו זעקה, או תפילה, הוא שר על קושי ועל טירוף, אך תמיד גם הציע נחמה ושביב של תקווה. הוא הלך מכאן, אבל השירים ילוו אותנו תמיד
והוא היה גם חבר טוב, מבלי שבכלל היכרנו. מהרגע שבו שמעתי את המוזיקה שלו, כנער מתבגר באמצע שנות ה-80, הבנתי שאני לא היחיד שמרגיש לבד. ושאף פעם אי אפשר להיות לבד לגמרי, כשמאיר מתנגן אצלך באזניות של הווקמן, עם הספוג הכתום.
הבדידות הייתה מצב צבירה קיומי אצל מאיר בנאי. כבר כבחור צעיר הוא תיאר אותה בטקסטים מדויקים ומצמררים. "רץ לבד לתוך הלילה השחור", הוא זעק ב"מחפש את הכיוון", מתוך אלבום הבכורה שלו, "הגלים צבועים אדום. בניינים גבוהים צורחים אליי, אתה לבד אתה אחד. מחפש את הכיוון...". וזה חזר על עצמו, באינספור וריאציות – תמיד קורעות לב – גם בשירים אחרים. אבל תמיד היה שם גם שביב קטן של תקווה בסוף הבית. "אין מקום אליו אני שייך", הוא שר ב"כמו ציפור מעל הים" – גם באותו אלבום בכורה נפלא – "יש בי קול שמצווה תברח. אבל השמש מאירה בשבילי. רק בשבילי". והאירוניה היא שדווקא הבדידות המזהרת הזאת הייתה הרכיב שחיבר את מאיר בנאי ללבבות של כל כך הרבה אנשים. כל האנשים הבודדים.
כמה אהבה: השירים הגדולים של מאיר בנאי
יובל בנאי נפרד על הבמה: "חבר, אח, אהוב לבי - מאיר לא איתנו יותר"
אבל היה בחיבור הזה, כמובן, עוד הרבה יותר. מאיר בנאי היה כותב נפלא, עם אפס אחוז שומן, נעדר כל קלישאה וכזה שיודע לזקק רגש גדול לתוך משפט מוחץ אחד. גם אם זה יהיה המשפט היחיד בשיר (ע"ע "אל תלכי מכאן. לא לא"). הלחנים שלו נשמעו כמו מנגינות נדודים עתיקות, שפשוט בקעו ממנו – או דרכו – עגולות ומוכנות לפעולה. והקול הזה, הקול שנשמע כמו זעקה. או תפילה. או תחינה. הוא אף פעם לא שר סתם, כי צריך. תמיד שם את כל הלב שלו על השולחן.
והיה בו, במאיר, גם משהו שלכד היטב את רוח התקופה, בשנים הראשונות שבהן נחשף לתודעה. בעיקר עם "גשם". סוף שנות ה-80 היו פרק סוער, שבו ישראל נפרדה באופן סופי מעידן התמימות שלה. האינתיפאדה הראשונה פרצה במלוא עוצמתה, מפגישה צעירים ישראלים לראשונה עם הצורך להילחם באזרחים. לרדוף עם אלות אחרי ילדים. צה"ל עדיין ישב בלבנון, מחפש את הכיוון. ובעורף, אנשים עוד תרו אחרי הכסף שאבד בנפילת הבורסה. הקיטוב בין שמאל וימין הגיע לשיאו. ובאוויר הייתה תחושה עזה של טירוף. של קיצוניות.
המוזיקה הישראלית של השנים האלה שיקפה את התחושה הזו מצוין. אמנים חדשים כמו החברים של נטאשה, אהוד בנאי, אתי אנקרי ואחרים בישרו על מות הקלישאה. גם המוזיקלית. פתאום שמעת ברדיו מתקפה מרהיבה של קולות אותנטיים, נעדרי זיוף. ובראש המתקפה עמד הקולונל מאיר בנאי,עם שירים שכולם אמת צרופה. אמת שבוקעת מלב סדוק. אני מצטער, מאיר, על הקלישאות. עכשיו מותר, אתה יודע. עכשיו צריך אותן. כל כך הרבה אנשים שאני מכיר, בני גילי, יודעים בעל פה את השירים של "גשם", האלבום, כי הוא ליווה אותם ונתן להם חיבוק במקומות שבהם אלוהים כבר מזמן לא הפגין נוכחות. הסמטאות אכולות העכברושים של שאטי; "אגם קרעון" המסריח בלב ג'יבאליה; או עמדת שמירה בלב "אזור הביטחון" נטול הביטחון בדרום לבנון. השירים של מאיר שיקפו מצד אחד את הטירוף ואת חוסר האונים שמסביב ("תגידי אש תגידי מים". שלוש דקות של חוסר מנוחה עד הפיצוץ), אבל הציעו גם נחמה. סוג של מרפא.
"אצלך בעולם"
והמרפא תמיד היה בדמות אישה. "תני לי יד תני לי מקום, תני לי יד תני לי מקום, אצלך בעולם", הוא התחנן באחד משירי האהבה-כמיהה הכי גדולים שנכתבו פה, וכולנו התחננו אתו. כי היה בו, במאיר, גם שילוב מיוחד של גבריות ורגישות, שהתפוגג איפשהו באמצע שנות ה-90, עם הפצעתו של דור הפודרה השברירי (כולל אחיו, אביתר). במאיר עוד השתמר חספוס של גבר ישן, שהפך את גילויי הרגש שלו לנוגעים עוד יותר.
אולי נוגעים מדי, מבחינתו. זה לא היה קל להיות מאיר בנאי, בלשון המעטה. הרגשות החשופים, נטולי הפילטר, סיפקו אולי קתרזיס למאזינים, אבל היו מתכון לחיים סוערים של מישהו שמעולם לא מצא את מקומו באמת. לא הרגיש בנוח, גם בימי ההצלחה הכי גדולה שלו. זכיתי לארח אותו פעם בתוכנית של "ציפורי לילה" בגל"צ, ואני זוכר שהדקות הראשונות היו פשוט סיוט צרוף. לא הצלחתי לדובב אותו. הוא נראה כל כך מופנם, כמעט מפוחד. אבל ככל שהתוכנית התמשכה, משהו אצלו השתחרר ואז התגלה הפן האחר של מאיר. האיש המצחיק, עד דמעות, שמדבר בגובה העיניים על הכל. שמתאר בעיניים נוצצות, כאחרון המעריצים, את אהבתו לפיטר גבריאל. היה כמעט בלתי אפשרי להכיל את הניגוד בין שתי הפנים האלה. של מאיר המסוגר והכבוי ומאיר מלא החיים, עם החיוך הזה שאי אפשר לעמוד בפניו.
הוא היה גיבור הנעורים שלי. ותמיד חלמתי על קאמבק מפואר שלו, שיזכיר לכל העולם כמה גדול הוא היה. בפגישות הספורות בינינו תמיד שאלתי, כמעט בתוכחה, מה עם חומרים חדשים. והוא ענה בחיוך מבויש "עובדים על זה", גם כשהיה ברור לשנינו שהוא עובד בעיקר עליי. הקאמבק הזה כבר לא יגיע. אבל השירים שלו – ושוב סליחה מאיר יקר על הקלישאות – ילוו אותנו תמיד.
