האם לא הגיעה העת לסווג העיתונות הכתובה כגוף דו-מהותי?

בשנים האחרונות הולכת ומטשטשת האבחנה המסורתית בין ה"משפט הפרטי" ל"משפט הציבורי". טשטוש הגבולות מקורו בחלחול עקרונות מהמשפט הציבורי אל המשפט הפרטי, וההיפך.

גופים דו-מהותיים אלו הם גופים פרטיים אשר בשל עוצמתם הכלכלית, זיקתם לשלטון, מעמדם או תפקידם הציבורי, טמון בפעילותם חשש לפגיעה בזכויות ובאינטרסים מוגנים השייכים לציבור. כאלו הם, לדוגמה, קופות חולים, מפעל הפיס ועוד. גופים אלו מכונים "דו-מהותיים" בשל מהותם הכפולה: הפרטית והציבורית. על אף שגופים אלו אינם רשויות שלטוניות, החשש כי יפגעו באינטרס הציבור מקביל לזה הקיים מצד השלטון. על מנת למנוע ניצול לרעה של כוחם הציבורי, בתי המשפט נוטים להכפיפם לעקרונות המשפט הציבורי, כגון: חובת הגינות, שקיפות ועוד.

קשה לחלוק על חיוניות השירות הציבורי המוענק במדינה דמוקרטית על-ידי העיתונות. עם זאת, למרות שמידת היזקקות הציבור לשירותיה היא עצומה, הדעות חלוקות באשר לסיווגה כגוף דו-מהותי. לפני שנים רבות, הציע נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק, לסווג את העיתונות כגוף דו-מהותי לאור ההשפעות הרבות של פעילותה על תקינות ההליך הדמוקרטי. פרופ' ברק הציע להחיל עליה עקרונות מן המשפט הציבורי הדרושים כדי לשמור על הבמה הציבורית ולמנוע השתלטות בלתי ראויה עליה. רעיון זה נתקל בביקורת. כך, למשל, פרופ' יצחק זמיר, לשעבר שופט בית המשפט העליון, סבר כי בשל הפן השלילי שיש בהתערבות חיצונית של בית המשפט בעצמאות העיתונות, הפתרון היעיל ביותר הוא הטלת ביקורת פנימית על העיתונות הן על־ידי העיתונות עצמה (באמצעות מינוי אומבודסמן) והן על־ידי חיזוק מועצת העיתונות.

בית המשפט העליון טרם אמר את דברו בעניין זה. בית הדין הארצי לעבודה, לעומת זאת, פסק כי בעלים של עיתון רשאי לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו. נפסק, כי עיתון אינו חייב ליתן ביטוי מתאים של השקפות שונות הרווחות בציבור. ציבור הקוראים שמכספם הוא ניזון יחליט אם להמשיך ולקנות עיתון שהוא חד צדדי בדיווחיו ובהשקפותיו. על כן, אין בסירובו לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי.

מקורה של הזהירות כלפי העיתונות הוא בחשש שמא התערבות חיצונית בענייניה עלולה לפגוע במעמדה הבלתי תלוי ובחופש העיתונות. התומכים בגישה זאת יטענו כי לאור החשש לפגיעה בעצמאותה, מוטב לוותר כליל על הכפפתה לחובות מן המשפט הציבורי. עם כל הכבוד, אני חולק על גישה גורפת זאת.

סיווג עיתונות כגוף דו-מהותי, לפחות בהקשר המצומצם של היותה אחראית על הבמה הציבורית, אין פירושו ביטול היבטיה הפרטיים. דיני המשפט הציבורי ייבחנו, בצד היבטיה הפרטיים, אך ורק בהקשר לשליטתה על הבמה הציבורית. זאת ועוד: לא מדובר בהכפפתה לכל עקרונות המשפט הציבורי. ניתן להסתפק בהכפפתה לעקרונות בסיסיים, כגון: חובות האובייקטיביות, הגינות ואיסור על ניגוד עניינים. אין להחיל, בהכרח, דין זהה לגבי כלל העיתונות הכתובה כמקשה אחת. לא הרי עיתון מרכזי שיש לו נתח גדול בקרב הציבוריות במדינה, כהרי מקומון שהשפעתו מקומית ומצומצמת. יודגש, כי בניגוד לעיתונות הכתובה, העיתונות המשודרת כפופה למושכלות יסוד אלו. דומה, כי אף אחד אינו מפקפק בעצמאותה של העיתונות המשודרת.

הבמה הציבורית היא נכס השייך לציבור. נכס זה, החיוני לכל משטר דמוקרטי, מוחזק בנאמנות על-ידי העיתונות עבור הציבור. אין הוא חלק מקניינה הפרטי של העיתונות. ככזה, אין לאפשר לעיתונות הכתובה, השולטת על הבמה הציבורית, "לסחור" עם מאן דהוא בנכס זה - משל היה זה נכס פרטי שלה - תמורת אינטרסים פרטיים. לפיכך, ללא קשר לתוצאות החקירה הפלילית המתנהלת בימים אלו בעניין מוזס ונתניהו, פרשה זאת מצדיקה חשיבה מחודשת באשר לסיווג העיתונות כדו-מהותית. ככל שהעיתונות מועלת באחריות הציבורית, ואינה עושה שימוש מושכל בכוח הרב שהמשטר הדמוקרטי הפקיד בידיה, דומה כי הריסון השיפוטי שבתי המשפט נהגו כלפיה, עד עתה, ראוי לבחינה מחודשת.

הכותב הוא מומחה למשפט ציבורי, מחבר הספר "גופים דו-מהותיים: גופים פרטיים במשפט המינהלי"