החיידק בכדור
שתי נשים מקומיות הרימו להנחתה, והתוצאה מרהיבה. במהלך חמשת החודשים האחרונים הוקמו שתי קבוצות כדורשת בצפון ניו ג'רזי. ונראה שזו רק ההתחלה.
ליטל גבאי-גליק נחתה לפני שני קייצים מאשדוד שאחרי 'צוק איתן' לטנפליי בצפון ניו ג'רזי. היא הגיעה כשבגופה מטייל חיידק הכדורשת מישראל. שלוש שנים היא שיחקה בליגת האמהות מאמאנט באשדוד, ונפרדה מהן בצער מספר ימים לפני שעלתה למטוס עם משפחתה בדרכה לצד השני של הגלובוס עם מסר מעופרה אברמוביץ', העומדת בראש הארגון: "הקימי ליגה במקום מגורייך". היא הצטרפה מיד לשבט הצופים המקומי, ולקחה על עצמה תפקיד, ובמקביל 'חפרה' כדבריה לכל מי שסביבה על החלום לחזור ולשחק כדורשת כמו בישראל. בינתיים היא הספיקה ללדת את בתה השלישית. כדי לחוש את השטח, פתחה ליטל קבוצת ווטסאפ מקומית וצרפה את כל מי שהיא מכירה, כשהיא מציעה לפתוח קבוצות כדורשת, ובמטרה לקבל הדים מהקהילה. הפידבקים היו חיוביים, ונראה כי לא לקח לה זמן רב להתבשל "וללכת על זה".
באוקטובר, ולאחר מסע שכנועים וכיתות רגליים רב, היא פתחה 5 קבוצות כדורשת, המונות יחד 70 נשים משחקות, תחת ארגון מאמאנט בישראל. מאז היא מתרוצצת על רצפות אולמי הג'יי סי סי בטנפליי ומארגנת את הליגה הגדולה באזור כשיש לה רשימת המתנה ארוכה של בנות שרוצות להצטרף.
"הקושי הגדול ביותר הוא למצוא אולמות. בישראל יש אולמות ספורט בכל מקום, והם הרבה יותר פנויים. האולמות של בתי הספר המקומיים מחוייבים ראשית לפעילויות של בית הספר והעיירה, ורק אח"כ ליוזמות אחרות" מספר גבאי-גליק. הפנייה הטיבעית היתה לג'יי סי סי הגדול בטנפליי, שאף הוא דחה אותה כיוון שהלו"ז שלו על רצפות אולמי הכדורסל אינטנסיבי. אחרי מסע שכנועים והיא לא חוששת להגיד "ניג'וזים" הם נכנעו לה, ובעזרתה של איה שכטר, העומדת בראש ה-IAC JCC היא עשתה זאת. היא קיבלה ערב אחד, ואח"כ עוד בוקר וכיום עומדים לרשותה האולמות שש פעמים בשבוע. חמש פעמים לחמישה אימונים של כל אחת מהקבוצות, ועוד אימון חופשי בזמן שהילדים משתתפים בפעילות השבועית של הצופים ביום ראשון, ללא מאמנים, כשאריאל אלעד מצוות המרכז הישראלי נותנת להן תמיכה מלאה בהזמנה של האולמות ובעזרה בכל מה שהן נדרשות לו. לכל קבוצה יש כבר חולצה ושם משלה, מאמן "גבר, כי כל הנשים רצו לשחק" היא עונה לשאלה שמעלה תהייה "אי אפשר גם וגם" וכולן מנצחות למרות שהן מתחרות בין הקבוצות - כך זה נראה היה ביום רביעי לפני שבוע כהתקיימו משחקי הליגה של הקבוצה הטנפלאית לראשונה, והעידוד הגיע מהספסלים שכבשו הגברים והילדים כדי לצפות באמהות ובנשים.
בישראל לליגת המאמנט מבנה מסודר מאוד. הכל התחיל מאמא אחת בשם עפרה אברמוביץ' שהוזמנה לשחק כדורשת ונחשפה למשחק המהנה. הבסיס החוקתי דומה למשחק הכדורעף. הביצוע קל יותר. מותר לתפוס את הכדור. שוברים קצת פחות אצבעות. הג'וק התגלגל עמוק במהרה במוחה של הכפר-סבאית, והיא החלה להקים את הליגה המקומית. התפיסה שלה ברורה. "מאמאנט מביאה משפחות, משפחות בונות קהילות, וקהילות יוצרות שינוי. האמהות נפגשות האחת עם השניה, לא רק עושות לייק האחת לשנייה בפייסבוק" היא מסכמת את הבסיס עליו הקימה את הארגון. בישראל מבוססת הליגה על אמהות בלבד, שמחולקות לקבוצות לפי בתי הספר של הילדים "נשים לא בוחרות את הקבוצה, הן משויכות לה לפי בית הספר של הילדים. אין קבוצה רק של נשים רזות מעל מטר שמונים וחמש. כולן משחקות עם כולן" מספרת אברמוביץ' "מאמאנט שמה את האמא במרכז הבמה כשהבעל והילדים מעודדים, ולאו דוקא אותה, אלא את בית הספר שלהם, דבר שיוצר חיבור חזק ביותר".
המשחקים של מאמאנט מתנהלים באולמי הספורט של בתי הספר "אחד הדברים החשובים שקרו בזכות הכניסה של האמהות למגרשי הספורט בבתי הספר, הוא שגילינו את ההזנחה שהיתה שם. הרצפות היו עם חול, הרשתות לא היו מתוחות, ובחדרי השירותים לא היה נייר טואלט. האולם לא קרא להתרחשות ספורטיבית חיובית. לכל אולם שאנחנו נכנסות, אנחנו דואגות ראשית לשיקום שלו, וכשאנחנו עוזבות את המגרש אחרי אימון או משחק, הוא נראה הרבה יותר נקי ממה שהיה לפני כן". נשמע שאברמוביץ' מקפידה על קלה כחמורה, אין ויתורים. הרשת צריכה להיות בגובה 2.24 מטר ולא ס"מ פחות או יותר. כולן צריכות להגיע בזמן, והאימונים ובוודאי המשחקים חייבים להתחיל בשעה המדוייקת שנקבעה להם. היא יצרה מערך שמחייב את העירייה להיות שותפה לרעיון, ונראה כי העיריות מצדן מצאו אינטרס משותף. "קוראים לי להקים ליגות בערים נוספות כל הזמן, איגודי ספורט באים ללמוד ממני איך להתנהל, וחבל לי שעדיין אין הכרה בספורט הכדורשת כספורט רישמי שנתמך ע"י המדינה" היא מסכמת חלק מהקשיים שהן עדיין נתקלות בהן. "בחזון שלי, נשים עובדות במאמאנט ומתפרנסות מהארגון. יש כבר די הרבה כאלה שמביאות הכנסה נוספת הביתה, וזה מאוד עוזר להן".
בזמן שליטל חלמה את מאמאנט בטנפליי, חלום הכדורשת ניקר גם במוחה של ג'ודי גולדשמיט. היזמת לא חיכתה הרבה והיתה הראשונה לפתוח בספטמבר האחרון קבוצה בפיירלון ונשים מכל האזור מגיעות לשחק. גולדשמידט שפרשה בשלב מוקדם מהניהול, השאירה אותו בידיה האמונות של של מירית רותם שצרפה אליה את יונית דותן, ויחד הן מריצות את קבוצת הנשים בפיירלון. "הקושי הגדול שלנו במציאת אולמות. כשכבר מצאנו אולם באחד מבתי הכנסת הגדולים של העיירה, החליטו להקצות אותו לפעילויות מסויימות בלבד, וכך מצאנו את עצמנו בחוץ. עכשיו אנחנו משחקות בכנסייה הארמנית שפתחה את שעריה בשבילנו, וזו גאווה גדולה" מספרת יונית דותן, מי שמגדירה את עצמה 'זקנת השבט' של הקבוצה. בפיירלון כרגע קבוצה אחת בת 16 נשים, וכמו בטנפליי, גם להן רשימת המתנה של בנות שרוצות להצטרף, והדבר היחיד שמונע מבעדן לקחת חלק הוא מציאת מגרשים לאימונים ומאמנים מקצועיים נוספים.
"אנחנו התחלנו להתאמן בעצמנו והבנו מהר מאוד שצריך לשכור מאמן חיצוני מקצועי כדי להגיע לתוצאות" מספרת רותם. "אנחנו נפגשות בכל יום ראשון בין השעות 8-10 בערב, ולמרות השעות הקשות, אנחנו לא מוותרות ומרגישות סיפוק אמיתי בתום כל אימון". בין יונית למירית חלוקת תפקידים. הראשונה משמשת גיזברית הקבוצה והשנייה אמונה על האולמות והמו"מ הנדרשים. מירית רותם הצטרפה לבוארד של איגוד הכדורשת האמריקאי שהוקם בבוסטון, ופועל לפי הכללים של איגוד הכדורשת הישראלי. "איגוד הכדורשת זו האוטוריטה המקצועית הרחבה שמקדמת את ספורט הכדורשת. בגלל שזה ספורט חדש, אין עדיין הכרה בספורט הזה באיגודים הבינלאומיים" חולקת מרב צימרמן, חברת ההנהלה באיגוד הארצי הישראלי, ומי שאמונה על הקמת הקבוצות ברחבי העולם. "אנחנו בשיתוף פעולה מעולה עם בוסטונט, ומקבלות מהן טיפים שצברו מנסיונן. חלקתי איתן את הקושי במציאת אולמות, והן מיד שלחו לי רשימה של מגרשים בהן מתאמנים בכדורעף, דבר שמקל מאוד בחיפושים עכשיו" מספרת על הפרגון ההדדי רותם.
בארה"ב הוקם ה-US CATCHBALL ASSOCIATION והוא חבר בהתאחדות הבינלאומית במטרה למסד את הספורט. צימרמן מצהירה על התנהלות מקצועית ללא פשרות כשהארגון הוא זה שמכתיב את משחקי הליגה, השעות, המגרשים וכל מה שנדרש, עם כמה שפחות מגבלות למשתתפות ושמירה על האוטונומיה שלהן. השמירה על הסדר נדרשת. במרץ הקרוב יגיעו כ-2,000 נשים לאילת למשחקים והעיר תכדרר בכל האולמות. בארה"ב יתקיימו שני טורנירים. הראשון יתקיים בבוסטון בסוף מרץ. מחנה אימונים לשחקניות כדורשת באשר הן ומכל הליגות מוזמנות לקחת בו חלק, סמינרים למאמנים ולשופטים, והכל בשלושה ימים מרוכזים לאוהבות הכדור והרשת. "כולן מוזמנות להשתתף בארוע. התשלום סימלי והחגיגה גדולה" מזמינה באהבה צימרמן "במאי נקיים את הטורניר של החוף המערבי בלאס וגאס באולם המהודר של הג'יי סי סי שם, כך שלכולם תהיה הזדמנות לקחת חלק" היא מפיצה את הבשורה.
לאיגוד הכדורשת ולמאמאנט ליגות ברחבי העולם והרשימה ארוכה. אברמוביץ' מספרת שאפילו באוסטריה, ארץ רווית ספורט הנתמכת ע"י המדינה בנדיבות, מצאו את הדגם של מאמאנט אטרקטיבי ותומכים בליגות שרבות מהמשתתפות בהן פליטות שמצאו מקום להגיע אליו, והרשויות רואות את המהלך כחיובי ומחבר לקהילה. הכח הנשי מביא את הליגות לשתף נשים מכל קצוות האוכלוסיה, והן מוצאות את עצמן מאמנות אסירות בכלא נווה תרצה, שאין בו כלל מגרש ספורט, רק בכלא של הגברים, והנשים מוצאות את עצמן אחרי השחרור נטמעות בקבוצות מקומיות עם הילדים מבלי שאף אחד ידע מהיכן הגיעו. איגוד הכדורשת הישראלי שנותן מקום לכל שחקנית באשר היא, יקבל לקירבו גם גברים שמעונינים. הארגון אינו מגביל אף אחד, ואין קריטוריון לקבלה. השחקנים יכולים לבחור לאיזו קבוצה להצטרף, ומשחקי הליגה מתקיימים בין כל הקבוצות בארץ ולא רק באזור המגורים בו הם מתגוררים. הנשים הן קהל היעד העיקרי בשלב זה. הארגון בוחר להתנהל כמו ליגות ספורט מקצועניות ללא אג'נדה חברתית מקומית. המשותף לכולם היא תפיסת עולם ברורה של ספורט כאורח חיים בריא ומרים מהספה ומהרשתות החברתיות הוירטואליות. האחרונות טובות לתיאומי האימונים בין הקבוצות, את החברויות האמיתיות הן עושות על המגרשים.
