"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה": לראות בשחור לבן
סיפור עלייתו של או.ג'יי סימפסון לגדולה, זיכויו מרצח כנגד כל הסיכויים והתבזותו ההדרגתית לאורך השנים, נשזרים בסדרה התיעודית של עזרא אדלמן לתוך התמונה הגדולה - אפליית השחורים הרווחת בארה"ב הלבנה. במבט חד ושימוש בארכיון עשיר, מוצג שחקן הפוטבול המפורסם כפרצופה של המעצמה - שכמוהו, לא הצליחה לברוח מזהותה
20 שנה הן בהחלט מספיק זמן כדי לקבל פרספקטיבה. באנגלית אומרים "Hindsight is 20/20" ומתכוונים ליחידת המידה המעידה על ראייה תקינה (המקבילה לראיית 6:6 אצלנו). אבל באותה מידה, ה-20 במשפט הזה יכול לייצג את שני העשורים שחברה זקוקה להם על מנת להביט על אירועים שחוותה, לשים אותם בפרופורציות ולקטלג אותם תחת שינויים מבניים שעברה.
ממש כפי שדברים נראים ברורים יותר במבט במראת הרכב האחורית, יש דברים שאפשר להבין רק אחרי שעברנו אותם, ואם יש משהו ש"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" שעלתה אמש (א') בערוץ 8 של HOT מצטיינת בו, זה ההמחשה עד כמה כל אירוע חברתי-חדשותי חשוב מושפע מהאקלים התרבותי שקדם לו.
אבל אם "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" העלילתית מתחילת השנה שעברה חזרה לאחד ממשפטי הרצח הגדולים והמתוקשרים בתולדות ארצות הברית מנקודת מבט דרמטית, סיפורית וצהובה - מקבילתה התיעודית עושה זאת באופן שונה לגמרי.
זה לא שהיא לא נושאת עמה ערך סנסציוני, כמתבקש מסדרה שחוקרת אירוע המערב את שתי הפיקסציות הגדולות של האמריקנה - סלבריטאות ומוות. אלא שבחיבור זה היא בוחרת להסתכל על כל פרשת או. ג'יי סימפסון, "דה ג'וס" בשבילכם, שהועמד לדין ב-1994 באשמת רצח אשתו בנפרד ניקול בראון וידידה רון גולדמן, מנקודת מבט סוציולוגית.
דרך פרשה זו בוחנת הסדרה את סיפורה של אמריקה השסועה. או ליתר דיוק - סיפורן של שתי אמריקות שלוס אנג'לס ייצגה אז: זו הלבנה והשבעה, הממוקמת בשכונות היוקרתיות והנאות, וזו הרעבה, רוויית הפשע והעוני, שמנהלת מלחמה יומיומית מול כוחות החוק והסדר.
אל הראשונה הצליח סימפסון - בזכות הישגיו הבאמת בלתי נתפשים בתחום הפוטבול - לחדור, להשתלב ולהפוך לאחד מבניה האהובים, למרות צבע עורו. מהשנייה הוא ברח בעזרת זוג רגליים מהירות יותר מכל שחקן אחר על המגרש - ממש כפי שברח מרכבי המשטרה שדלקו בעקבותיו ביום בו היה אמור להסגיר עצמו לידיה.
סימפסון, למי שלא ידע וזוכר אותו בעיקר כשחקן הפוטבול לשעבר שעשה הסבה לקולנוע, היה איי-ליסטר מהזן היוקרתי ביותר. אתלט-על שהתגלה בקולג', הפך לאחד השמות הגדולים בתולדות ה-NFL, וביצע מעבר חלק לעולם הסלבריטאיות, בזכות שילוב של מראה טוב, קסם אישי, כריזמה ותדמית ממורקת.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"שרלוק": עדיין נהדרת, למרות הכל
"נעלמות": אילן פלד מטורף אבל רציני
"סוג א'": כמו "פלפלים צהובים" - עובדת מצוין
"הג'וס", אותו כינוי שהוצמד לו עוד מימיו הגדולים על המגרש, המשיך איתו גם לחיים שאחרי, ואיפשר לאמריקה - אז עוד רחוקה שנות אור מלמנות עליה נשיא שחור-עור, לקבל אותו לחיקה משל היה לבן כמוה. סימפסון לקח על עצמו את התפקיד בשתי ידיים, התרועע בחברת שחקנים ואנשי עסקים לבנים לרוב, כאילו רק מרחק כמה קילומטרים ממנו המתח בין שחורים ללבנים בדרום לוס אנג'לס לא מוביל לנקודת רתיחה.
זו הגיעה לבסוף במרץ 1991, עת התפרסמה פרשת רודני קינג, במסגרתה חמישה שוטרים ממשטרת לוס אנג'לס חבטו ללא רחם באזרח שחור במשך למעלה מעשר דקות, בעודו שכוב על הרצפה. המשפט המתוקשר הסתיים בזיכוי תמוה של החמישה, והביא את הקהילה השחורה באל.איי לצאת לרחובות ולפרוק זעם ותסכול על שנים של יחס לא הוגן מצד רשויות החוק.
אלה היו שנים טעונות בהיסטוריה האמריקנית, שהשפיעו גם על לא מעט לבנים אז והונצחו בדברי הימים של הקולנוע, הספרות והמוזיקה. אירוסמית' כתבו בהשראת המהומות את "Livin' on the Edge" שיצא ב-1993, הבמאי ספייק לי פתח את סרטו "מלקולם אקס" עם סצנת הלינץ' ברודני קינג, הסופר מייקל קונלי מיקם את אחד מהפשעים שגיבור ספריו צריך לפענח בימי המהומות. או.ג'יי, למקרה שתהיתם, צילם באותו הזמן עוד סרט בסדרת הקומדיות, "האקדח מת מצחוק". אירוני משהו.
שחורים ולבנים כאחד נדרשו לסוגיית השבר בארצות הברית, ורק או.ג'יי, כפי שעשרת פרקי "תוצרת אמריקה" מזכירים לנו שוב ושוב באמצעות קטעי ארכיון מראיונות איתו, התעקש לייצג רק את או.ג'יי. את סוגיית הגזע הוא העדיף להשאיר לחבריו מהצד השני של העיר. על אף שזכה במפתחות לממלכה, לא הייתה לו כל כוונה לחלוק אותם עם אלו שהקיפו אותו בגטאות ילדותו. מכירים את "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה" של ספיידרמן? אז סימפסון היה רחוק מלהיות סופר גיבור, מקסימום ספיידר-פיג.
כלומר, עד לרגע בו הואשם ברצח, ומשלב זה עטה על עצמו בהתלהבות גדולה את גלימת גיבור מעמד השחורים בלוס אנג'לס. אף פעם לא מאוחר מדי לגלות את הזהות השחורה שלך, מראה לנו הסדרה הדוקומנטרית המצוינת והחדה הזו, שבוימה על ידי עזרא אדלמן ואולי תזכה בחודש הבא להיות היצירה הטלוויזיונית הראשונה שמקבלת את פרס האוסקר בקטגוריית תעודה.
הזהות האבודה הזאת עמדה במרכזו של השיח סביב המשפט, הסיטה את תשומת הלב מכל הראיות המפלילות והחד משמעיות, והביאה את חבר המושבעים, תשעה מתוכם אפרו-אמריקניים, להכריע לטובתו. כן, זו הייתה נקמה של השחורים בלבנים, חלקם מודים היום מול המצלמות, ולא מראים ממש חרטה. מכאן והלאה אמריקה ההמומה עסקה עוד הרבה בפרשה, וחייו של או ג'יי השתנו, כפי שממחיש החלק האחרון בסדרה.
"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" משכילה לתאר בשני קווי עלילה מקבילים את סיפור עלייתו של או.ג'יי לגדולה, בד בבד עם תיאור הזעם שבעבע מתחת לשכונות מוכות האפליה. מכאן גדולתה. נערה שחורה בת 15 נרצחת בידי בעלי מכולת קוריאנית - או.ג'יי מחייך אל מול מצלמה ומנחה את "סטרדיי נייט לייב". שוטרים מבצעים פשיטות חסרות פרופורציה בעשרות בתים של שחורים באישון ליל - סימפסון משחק שוטר בקולנוע.
קווי העלילה הללו נפגשים בסופו של דבר רק עם תחילת הפרשה, אבל הסדרה מוצאת עוד לא מעט רמזים להתנגשות עוד קודם לכן. החיוך של או.ג'יי אמנם שפע מספיק קסם כדי לכבוש את לבה של אמריקה הלבנה, אבל מבט חד יותר - וזה בדיוק מה שהדוקו הזה מעניק - מגלה את הסדקים הרבים שהיו בו. כך, גם כשהוא נשאל בראיון מימי טרום הרצח על מקרי האלימות שלו כנגד אשתו, מתקבל סימפסון באמפתיה, חיבה וליטוף. השילוב בין החומר הארכיוני החדשותי שמציג את הפרעות והיחס המבזה לשחורים אל מול הראיונות הלעתים מביכים עם סימפסון "נטול הצבע" מעניקים נקודת מבט מעניינת
על היכולת של הישגים ספורטיביים להתעלות מעל זוטות כמו צבע, ועל הצורך של אדם אחד להתחבב בכל מחיר - גם אם הוא נקרע בין שתי זהויות.
והדחקה של צד באישיות שלך, לא מובילה למקומות טובים. זכאי או לא, הרי שאחרי המשפט המכריע החליף או.ג'יי את משבצת כוכב העל שהייתה לו במעמד סלבריטאי-טראש בזוי. כזה שמשתתף בתוכנית מתיחות סוג ז', מסתובב עם מיני-עבריינים ומרבה לדבר על איבר המין שלו.
או. ג'יי סימפסון הוא דמות טראגית בסופו של דבר, דוגמן הבית של ההיבריס ומשל אנושי על יחסי הכוחות בארצות הברית. 13 שנים בדיוק מהיום בו זוכה, הוא נשלח ל-33 שנות מאסר בכלא, והוכיח בפעם האחרונה שלא משנה מי אתה וכמה זמן מתחת את ההצגה שלך - מהזהות האמיתית שלך לא תוכל לברוח. לא חשוב כמה ניסית, לא קשור לכמה היית נערץ. ובעיקר לא משנה כמה מהר אתה רץ.
