למה אנחנו מתאהבים במי שפוגע בנו מבפנים
כשאנו מתאהבים, מלווה אותנו תחושה עמוקה של הכרות עם האדם בו התאהבנו רק לפני רגע, מן חוויה מיסטית שזה עתה פגשנו את האדם שחיפשנו כל חיינו. ה"הכרות" הזאת לא מקרית כלל ועיקר. אם תחשבו לעומק, תגלו שלאנשים שבהם התאהבתם היה מכנה משותף, וכדי להבין אותו צריך לחזור אחורה, למערכות היחסים שקיימנו עם הורינו
לכל זוג יש מריבה קבועה, כמו סצנה שחוזרת על עצמה אבל בכל פעם בצורה קצת שונה. הנושא אמנם מתחלף, לפעמים הוא טריוויאלי ולפעמים הוא חשוב, אך הדינמיקה תמיד זהה, ובלי לשים לב בני-הזוג מוצאים את עצמם במעין מעגל קסמים זדוני הזורע ביניהם עוינות וריחוק. לפני שנראה איך אפשר להתנהל אחרת כדי לא לדרוך אחד על הבהונות של השני, בואו נמחיש את הרעיון הזה דרך זוג שהגיע אליי לטיפול זוגי.
אצל אבי ושרית (השמות בדויים) שהגיעו אלי במהלך משבר בנישואים, הוויכוח נסב סביב נושא של קפדנות ושליטה אל מול אדישות וחוסר תשומת לב. שרית הרגישה כי אבי רודף אחריה בקשר לכל דבר קטן: "זה תמיד נראה שהוא מרגל אחרי ומחפש לראות איפה לא עשיתי משהו כמו שצריך, לפי החוקים שלו כמובן. אני רוצה ספייס, במיוחד כשאני באה הביתה. לפעמים הוא דורש ממני יותר מדי תשומת לב". אצל אבי, לעומת זאת, הטענה הייתה הפוכה: "אני לא מבין למה היא לא יכולה לשים לב לדברים קטנים", אמר והוסיף: "זה נראה ששום דבר ממה שאני מבקש לא באמת חשוב לה, אני לא יודע אם אני עדיין כזה חשוב לה בכלל!".
אדונים בביתנו?
הפתרון המקובל היום לזוגיות שעולה על שרטון הוא להיפרד או לנקוט בשיטת הגירושים הסמויים – להישאר בזוגיות אך להסתגר בתוך הקונכייה שלכם, להשלים עם מה שיש ולאבד את התקווה לאהבה ולאינטימיות שכה ייחלתם לה. יש שיגידו שאצל כולם זה ככה בסוף, מתנחמים ב"צרת רבים - חצי נחמה", אולם רגע לפני שאתם בוחרים באחת משתי הדרכים, בוא נבדוק יחד מדוע קשה לנו כל כך להיות שם בשביל האחר, דווקא במקומות שמכאיבים לו כל כך. התשובה לשאלה זו מצריכה הבהרה של משפט אחד פשוט אך כואב: "כולנו מומחים בלמצוא את האדם שהכי פחות יכול לתת לנו את מה שאנו רוצים". קראתם נכון, וכעת - בואו ננסה להבין את זה יחד.
פרויד הביא לעולם הרבה תובנות, וביניהן גם את ההבנה שאנו אפילו לא אדונים בביתנו שלנו. כלומר למרות האמונה הטבועה בנו שאנו בוחרים בן זוג מתוך מודעות מלאה בהווה, בעזרת רשימת ציפיות שאנו מחזיקים בראשנו, אנו בעצם נשלטים באופן לא-מודע על ידי מערכות יחסים מופנמות מהעבר, במיוחד עם הדמויות שטיפלו בנו כשהיינו ילדים. קשרים מוקדמים אלו נצרבו בתודעתנו והפכו למעין "תבנית" נלמדת של קשר, או מפת יחסים עתידית - אם תרצו. ה"תבנית" הזו מורכבת מיחסים מוקדמים עם דמויות משמעותיות כמו הורינו, שאותם הפנמנו לתוכנו ודרכם למדנו להתנהל בעולם.
בואו ננסה להמחיש את הנקודה הזו דרך הקשר של אבי ושרית: אבי גדל בבית ביקורתי ונוקשה. והוא הפנים דפוס של קשר בו צד אחד הוא ביקורתי (הוריו) והצד השני מבוקר על היותו "חפיפניק" (הוא). החלק בתוכו שרצה קצת להרפות, לא ממש קיבל אפשרות להתפתח תחת עיניהם הבוחנות של הוריו, ועל כן נדחק ללא מודע, ומצא ביטוי דרך הזוגיות עם שרית שמגלמת עבורו את אותם חלקים "אסורים". שרית, לעומת זאת, גדלה בבית שלא טיפח אותה, והיא הפנימה קשר בו צד אחד מרוחק רגשית (אמה), וכתוצאה מכך הצד השני ויתר על קירבה (היא). הרצון של אבי בקרבה דווקא משך אותה מהרגע הראשון, וגילם בעבורה צדדים לא מפותחים שלה שנדחקו ללא-מודע.
כאשר אנו נכנסים לתוך קשר, אנו משחזרים, באופן לא-מודע כמובן, את הקשרים המוקדמים הללו, דרך השלכה של תפקיד אחד מתוך הקשר המופנם על בן-זוגנו. לדוגמה, אבי השליך על שרית את החלקים ה"חפיפניקים" שלו, ולקח את הצד של אמו בתוך הקשר איתה, ועל כן ביקר את שרית ללא הפסק. אבי מצא אמנם אישה הפוכה מאימו, רק שהוא מצא את עצמו עושה לשרית את מה שאמו עשתה לו בילדותו, ובכך נשאר לכוד בקשר המורכב שהיה לו עם הוריו. שרית, לעומת זאת, השליכה על אבי את החלקים המחפשים קירבה שאבדו בילדותה, והפכה להיות אמה בתוך הקשר באופן שבו התרחקה מאבי. באופן שונה אבי היה יכול גם למצוא אישה ביקורתית כאמו ולסבול מחיצי הביקורת שלה, ושרית הייתה יכולה למצוא גבר מרוחק ולסבול מהעדר קירבה כפי שחוותה בילדותה.
פצעי ילדות
בין אם אנחנו בוחרים להיות בצד המוכר לנו דרך בחירת בן זוג שדומה להורינו, או בוחרים בן זוג לגמרי הפוך ואז הופכים להיות הורינו - כמו במקרה של אבי ושרית, אנו נשארים עם אותו קונפליקט לא פתור. למה זה קורה? הסיבה לכך היא שמערכות היחסים עם הורינו הם המקור למרבית פצעי הילדות שלנו, וכל פצע שנפער בנו בילדות על ידי הורינו, כל חלק מהעצמי הפוטנציאלי שלנו שנקטע או נבלם על ידם, כל חלק שכפיצוי או ריצוי פותח באופן מזויף על ידינו, אחראי במישרין לתבנית הלא מודעת שנפגוש בה במהלך הקשרים הרומנטיים שנחווה. כאשר מערכות היחסים הראשוניות שלנו עם הדמויות שטיפלו בנו היו בעייתיות - או שהיו בהן מרכיבים קשים ולא פתורים בגלל היעדרות רגשית או פיזית של הורה, דכאון של הורה, הזנחה או סתם אנוכיות, או אם לא הרגשנו אהבה ללא תנאים - הן ישפיעו לרעה על האופן שבו נבחר אחר כך את בן הזוג שלנו.
אנו יכולים למשל להימשך דווקא לאדם שיעשה לנו רע, או שפשוט לא יוכל לענות על הצרכים הרגשיים שלנו כפי שקרה בעבר. אנו לא עושים זאת מכיוון שאנו נהנים לסבול, אלא בגלל אותה התנהגות לא מודעת שפרויד כינה אותה "החזרה הכפייתית", שבמהלכה אנו רוצים לחזור ולתקן בהווה את מערכות היחסים הקלוקלות מהעבר, עם אדם שהפרופיל שלו מזכיר את אותן מערכות יחסים. אך מה הסיבה שאנו נמשכים דווקא למי שפותח לנו את הפצעים, מעלה לנו מחדש את הנושאים הלא פתורים שלנו ולא להפך? התשובה בגוף השאלה ואנחנו עושים זאת מכיוון שהם לא פתורים. בני האדם הם יצורים מתקנים מטבעם, גם אם זה יצריך אותם לנסות שוב ושוב. תחושת השלמות שלנו כבני אדם, ההתפתחות העצמית והרוחנית שלנו תלויה בתיקון, בשלמות. אנו משחזרים כפייתיים של חוויות הילדות שלנו עד אשר נמצא את האדם שאיתו הם יבואו על פתרונן.
כשאנו מתאהבים, מלווה אותנו תחושה עמוקה של הכרות עם האדם בו התאהבנו רק לפני רגע, מן חוויה מיסטית שזה עתה פגשנו את האדם שחיפשנו כל חיינו. ה"הכרות" הזאת לא מקרית כלל ועיקר. אם תחשבו לעומק, תגלו שלאנשים שבהם התאהבתם היה מכנה משותף, דרכם עובר מעין חוט הקושר את כולם לתבנית לא מודעת של יחסים, מבלי שאי פעם ייחסתם לכך מחשבה רבה. עם התבנית הזו אתם יוצאים לעולם, ובדומה לסיפור סינדרלה, מחפשים את בן-הזוג האידיאלי שיתאים לתבנית כמו הנעל לרגל. וככל שבן הזוג האידיאלי מגרד את הפצעים שלנו באופן יותר מדויק, כך גם המשיכה הרומנטית אליו תהיה עזה יותר.
מכאן באה ההבנה מדוע כל בני הזוג ש"עושים לנו את זה" דומים במובן מסוים, כיוון שכולם נוגעים בפצעי הילדות שלנו. רובנו נמשכים לאותו "טיפוס" פעם אחר פעם באופן כפייתי ואולי מזוכיסטי, גם אם זה פוגע בנו. כשמישהו לוחץ לנו על הפצעים, משהו במוחנו מופעל ואומר לנו "זה האדם המתאים ביותר שאיתו אני רוצה לנסות ולתקן את מערכות היחסים הקודמות שלי שלא צלחו". אבל זה גם האדם שהכי קשה לו לתת לי את מה שאני כל כך רוצה, מכיוון שהוא מזכיר מאד את התכונות של הוריי שפצעו אותי מלכתחילה. באופן פשטני ניתן לקחת את מערכות היחסים שהיו לנו עם הורינו בילדות, ולעשות קופי-פייסט לקשר רומנטי בבגרות.
אולם מה שנחווה כבעל פוטנציאל תיקון בתחילת הקשר הופך להיות מעיק ומעורר חרדה בהמשך לאחר כמה שנים. עם שוך ההתאהבות, הגיעו אבי ושרית למצב שמוכר לזוגות רבים, לפיו "אני לא יכול איתך, אבל אני גם לא יכול בלעדייך". האדם שמחזיק את ההבטחה לרפא את פצעי הילדות שלנו הוא גם זה שהכי פחות מסוגל לרפא אותם וכך אנו נשאבים למאבקי כוח, לעיתים מכוערים, סביב האהבה. מדוע אותם דברים שמקרבים אותנו הם גם אלה שמרחיקים אותנו בסופו של דבר? עם הזמן, כששוככת האהבה הרומנטית, אתם מגלים שתכונה כלשהי שאהבתם בבן זוגכם הופכת פתאום לאותה תכונה שמוציאה אתכם מהכלים. זה קורה מכיוון שאתם מגלים שהתכונה הזו לא רק מעוררת בכם חרדה מוכרת מהעבר, אלא שהיא גם עומדת ביניכם ובין חוויית התיקון אותה חיפשתם כל חייכם. אותה תכונה פוצעת אתכם בדיוק כפי שפצעו אתכם הוריכם.
מאבקי כוח
אנו יכולים להימשך לבני זוג המזכירים את הורינו או הפוכים מהם לגמרי (שזה אותה גברת בשינוי אדרת), רק כדי לגלות מאוחר יותר כי המגבלות שלהם מזכירות באופן מפתיע את המגבלות של הורינו, ואלו מכניסים אותנו למאבקי כוח על אותם נושאים שחווינו בילדות. וכך, החפיפניקיות המקסימה של שרית בתחילת הקשר הופכת מאיימת ומפורשת כחוסר אכפתיות, ולפיכך כחוסר אהבה, והקפדנות של אבי הופכת מחוויה של אכפתיות וקירבה למועקה מרגיזה ופולשנית.
מדוע אם כך אבי ושרית אינם פשוט יכולים לבקש אחד מהשנייה את מה שהם כל כך צריכים זה מזו? מכיוון שהקושי שלהם דומה, רק ההתנהגות שלהם הפוכה. הדבר דומה לבכי של תינוק שצורח וצורח ואימו אינה יכולה להרגיע אותו, כי כל מה שהיא עושה ברגע נתון נחווה בעיניו כהתקפה על קיומו. אנחנו פתאום מגלים שאנו פוגעים זה בזה כפי שפגעו בנו בילדותנו, ובן הזוג נתפס כמישהו שממש מונע את אהבתו בכוונה ועושה הכל הפוך רק כדי שנסבול. אם כך, כיצד שרית יכולה לתת לאבי את מה שלא ניתן לה מעולם, וכיצד אבי יכול לתת לשרית את מה שלא הכיר מעולם? כיצד יכול אבי לתת לשרית תשומת לב אוהבת ומטפחת מבלי להעיק עליה? כיצד שרית יכולה להיות היא מבלי שזה יגרום לאבי להרגיש שלא אכפת לה ממנו? כל זאת ועוד בטור הבא בסדרה.
רועי צור הוא מטפל פרטני, זוגי וקבוצתי. מנחה קבוצת יחסים בין אישיים, ומרצה בבית הספר להתפתחות אישית ה"סקול-אוף-לייף".
