כשבגדו בי משהו בתוכי מת לתמיד
רגע אחרי שהיא אמרה שהיא חייבת לבדוק מה יש לה איתו, עבר לי בגוף הרעש הכי שקט ששמעתי בחיים. זה היה כמו גל הדף מחיים שקורסים להם בדממה. כל תא בגוף שלי נשטף בצונאמי של רגש וחיים שלמים הוגדרו מחדש
וביום השנה לאותו יום, כשקלטתי את התאריך ועצרתי לרגע להסתכל על אלפי הרבדים הטובים והרעים, הנפלאים והמזעזעים של הדבר הכל כך מורכב הזה, עלה בי מסר אחד פשוט שמקפל בתוכו עולם שלם: אל תבגדו. אל. פשוט אל. גם אם הפלרטטנית מהמשרד, זאת עם המחשוף שמגיע טיפה עמוק מדי בשביל הליבידו חנוק השגרה שלך, תעשה לך טיזינג ותעבור לך בראש המחשבה: "יאללה, לא ימות העולם אם אני אתן שם", אל תעשה עם זה כלום, כי משהו כן ימות. משהו בתוך מישהו ימות.
רגע אחרי שהיא אמרה שהיא חייבת לבדוק מה יש לה איתו, עבר לי בגוף הרעש הכי שקט ששמעתי בחיים. זה היה כמו גל הדף מחיים שקורסים להם בדממה. כל תא בגוף שלי נשטף בצונאמי של רגש וחיים שלמים הוגדרו מחדש. יש כל כך הרבה רבדים להתמודדות של אדם שנבגד. חלקם מזעזעים את הנשמה עד ליסודה ואילו אחרים נפלאים, פשוט נפלאים, של גילוי מחדש ושמחה פשוטה. ומעבר לעלבון והבית שנעלם והילדים והכסף, נשארת עם האדם חוויית החורבן, וזה לתמיד. גם אם אנחנו מתעקשים שלא להיכנע לכעס, וגם אם החלטנו שאין מצב שנהפוך לקשישים המרירים האלה שנוטרים טינה גם אחרי שלושים שנה, ומאשימים את כל העולם ואחותו ברעל שאוכל אותם מבפנים. כי למרות כל אלו, הצלקות תמיד יישארו. אין דבר כזה להיות נקי מזה, לא אחרי שחתכו אותך כל כך עמוק. גם אם הפצע הגליד והלכנו את הדרך ושחררנו ולמדנו וגדלנו חדשים וחיינו שמחים, הצלקות תמיד שם, ויש להן נטייה להיפתח מדי פעם לדימום קצר אבל עוצמתי, כזה שמזכיר לך שלא שכחת את מה שקרה.
רק השבוע הבנתי פתאום מה הדבר הכי מעליב בכל העסק הפסיכי הזה. זאת העובדה שהאדם שהחשבתם לחצי השני שלכם, לבית שלכם, היה מוכן לפגוע בכם בכזאת צורה. וזאת חתיכת צפרדע לבלוע. מעבר לפגיעה באגו והקנאה, מעבר לכל המיתות הקטנות שיבואו על עולם שהיה, נשארה עובדה פשוטה אחת והיא שמישהו ייאלץ ללכת דרך מייסרת מאין כמותה, רק בגלל שהם בחרו לעשות את זה ככה. שיהיה ברור - גרושתי ועוד לא מעט גברים ונשים כמוה שהתאהבו ועזבו, הם לא דמות הנבל. לפחות לא רק. ולא משנה עד כמה עצום הכעס שאתם חשים כרגע. אגב, כבר שמעתי כל מיני תהיות (באופן די מרשים דווקא מנשים שנבגדו), שאולי אנחנו קצת מגזימים עם פוזת הקוזאק הנבגד שלנו, ושאנשים מתאהבים.
אני לא קונה את זה. אולי בבוליווד זה עובד העסק הזה של אהבה ממבט ראשון בחסות הגורל הקוסמי, אבל במציאות שלנו, בני התמותה, זאת פשוט בחירה. בחירה לתת לזה לקרות בכל אחד מהצמתים שבדרך. בחירה שבאה דווקא מחולשה - לאפשר לחיים שלמים להסתיים ככה, כי לא הצלחתם אחרת. לא הצלחתם לצאת בני אדם. זאת חרא של בחירה, אבל היא נובעת כאמור מחולשה, לא מרוע. וכמובן שאני לא מדבר על הבוגדים הסדרתיים. אלה מן הסתם ראויים לסיבוב זפת ונוצות בכיכר העיר.
עוד דבר מעצבן שלמדתי לאורך המסע הזה, הוא שכל הקלישאות נכונות, במיוחד המרגיזות שבהן, כמו "הכל קורה לטובה". כי באותם ימים שהעולם שלך בוער ומתפורר עד אבק, עומדת בפניך ההזדמנות לבחור מי אתה רוצה להיות עכשיו. כי ברגע הזה, כל מה שהיה - מת. מה שחשבת עליה ומה שידעת על עצמך, מה שבניתם יחד ומה שהנחת שאתם. עולם שלם נחרב עד ליסוד ומשם נברא מחדש.
אתה בוחר מה יקרה ומי תהיה, ולא יעזור בית דין, ההזדמנות הזאת היא מתנה. אבל גם אז, גם אם באמת הכל לטובה וגם אם אין דבר כזה באמת קארמה שתצליף בנבלים בשוט הקוסמי שלה (ואין. הם לא משלמים את המחיר שהאגו הפגוע שלנו היה רוצה לראות אותם משלמים), עדיין – אל תבגדו. תהיו בני אדם. זה אפשרי. אני בטוח שזה קשה, אבל אפשרי. הבחירה היא שלכם בהמון צמתים בדרך. זה לא גורל מוכתב מראש. ככה זה, זה רק אתם כאן. עכשיו תבחרו מי אתם רוצים להיות.
