"חי את הלילה": הכל באשמת בן אפלק
כדי שסרט הגנגסטרים של בן אפלק ישתפר, צריך להחליף את הבמאי, התסריטאי והשחקן הראשי, או במילים אחרות - להחליף את בן אפלק. אז, אולי, הסיפור יוכל למצות את הפוטנציאל הגלום בו
"חי את הלילה" ("Live by Night"), סרטו הרביעי כבמאי של השחקן-תסריטאי בן אפלק, הוא סרט גנגסטרים שאפתני המתרחש במסצ'וסטס ובפלורידה על רקע תקופת היובש של שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. יש בו עיצוב תפאורה ותלבושות מוקפד, ובה בעת ניסיון לשמר דינאמיות, אקשן ואלימות של קולנוע עכשווי.
"ארגו" (2012), סרטו הקודם של אפלק, נגע בפסגת ההישגים ההוליוודית כשזכה בפרסים משמעותיים ובראשם האוסקר לסרט הטוב ביותר. אך חברי האקדמיה לא זיכו את אפלק באוסקר על עבודתו כבמאי. הציפייה שעוול זה יתוקן ב"חי את הלילה" התפוגגה ברגע בו הסרט הוקרן. כבמאי, תסריטאי והשחקן הראשי, נדמה כי על אפלק מוטלת מלוא האשמה על ליקוייו המהותיים של הסרט.
האורך המגביל אינו הבעיה היחידה. לא מדובר על סרט גדול שכנפיו קוצצו, אלא על סרט בינוני, שהיה ככל הנראה משתפר אם היה לו משך הזמן הדרוש. בעיות מהותיות לא פחות מצויות באפיון הצדקני של הגיבור - גנגסטר אירי בשם ג'ו קופלין (אפלק) - ובמשחק הלא מרשים של אפלק. נדמה כי מיצוי הפוטנציאל של המקור הספרותי יכול היה להתרחש רק בהחלפת שלושת תפקידיו של אפלק - כבימאי, תסריטאי ושחקן.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
"הגיבורים של בוסטון": אנושיות בצל טרור
"xXx: הילוך גבוה": חלטורה בינלאומית
"המייסד": הסרט הראשון של עידן טראמפ
גם "נראתה לאחרונה" (2007), סרט הבכורה המוצלח של אפלק, היה עיבוד של ליהן. שניהם חולקים את המשיכה לפשע באזור בוסטון בו אפלק גדל וליהן עדיין מתגורר. אך הספר "Live by Night" (2012) מציב קושי ספציפי בהיותו חלק שני בטרילוגיה שחלקה הקודם לא הפך לסרט. החלק הראשון, "The Given Day" (2008), עסק בבני משפחת קופלין אך התמקד בדמות אבי המשפחה - פקד משטרה בשם תומס (ברנדון גליסון), ובאחיו הבכור של ג'ו (דמות שנעדרת מהסרט הנוכחי). הספר השני מתמקד בג'ו, אך לאב יש בו תפקיד מהותי. ההתבוננות במערכת היחסים ביניהם מעלה תחושה של היכרות חלקית ולא מספקת עם הסיפור המשפחתי.
על רקע כותרות הפתיחה, ג'ו מתאר את התנסויותיו כחייל במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה את האופן בו אנשים פשוטים נשלחים על ידי הקצינים הבכירים למותם - והתפכח. כמי שהחליט לפעול רק למען מטרותיו ולא להיות כפוף לאיש. הוא בונה צוות הכולל עוד שני שותפים איטלקיים, ויחד הם מבצעים מעשי שוד מזוין. ההעזה של ג'ו מובילה להסתבכות עם ראש המאפיה האירית אלברט וויט (רוברט גלניסטר), שמעדיף לא לחסל אותו אלא להמתין עד שיהפוך לאחד מאנשיו. ג'ו, נאמן לדרכו העצמאית, מסרב להצעה. במקביל מתפתחת מערכת יחסים מינית ורגשית בינו לבין הפילגש של וויט - אמה גולד (סיינה מילר). הסכנה הברורה בקשר זה מסכנת את עצמאותו הקרימינלית של הגיבור כאשר מאסו פסקטור (רמו גירון), הבוס של המאפיה האיטלקית, מגלה על הקשר עם הפילגש ומנסה לסחוט אותו ליטול חלק במלחמתו כנגד וייט.
דמותו של ג'ו מתבססת על שני מרכיבים. ראשית, המתח בין ניסיונו להיות אדם עצמאי לאופן בו הוא הופך לאיש של המאפיה האיטלקית בדרום פלורידה. היותו אירי הכפוף לבוס איטלקי הופכת אותו, מוכשר ככול שיהיה, לנטע זר שצריך להמשיך להיאבק על מעמדו. המרכיב השני הוא ההצדקה המוסרית שניתנת לדמות. הוא פושע, אך מוצג כאדם הגון וישר. אמנם אנשים מתים ממעשיו, אבל הוא לא רוצח בדם קר ולא פוגע, עד כמה שניתן, בחפים מפשע. בעולם בו דמויות מוערכות על פי שיוכן הגזעי, ג'ו מפגין נטייה מובהקת לנאורות גזעית - מוכן לעבוד עם איטלקים, ולהתאהב בגרסיאלה קוראלס (זואי סלדנה) הקובנית שחומת העור.
סרטי גנגסטרים ממקמים את הצופים בין עמדת דחייה להערצה לגיבור הראשי. אפשר להציג דמות שהיא מפלצת, אך ליצור הערכה אליה בתור שכזו (כך, למשל, במקרה של טוני מונטאנה ב"פני צלקת" של בריאן דה פלמה). אבל גנגסטר מתחסד עם הבעת סבל על הפנים שנאלץ לפעול באכזריות הוא דבר די מייגע, ובדמות עצמה, במיוחד בגילומו הלא מרשים של אפלק, יש מימד לא מעניין ולא מתפתח.
הסרט מציע עוד מספר מערכות יחסים משמעותיות. מלבד הדמויות שהוזכרו ישנה הדמות של יד ימינו של ג'ו - דיון ברטולו (כריס מסינה), קשר בעל מימד אבהי בין השריף אירווין פיגיס (כריס קופר) וג'ו, העימות של ג'ו עם האח של אשת השריף (ר.ד פרוייט) שהוא גם שודד ואיש קלו-קלוקס-קלאן שיוצא למלחמה בגיבור, והבת של השריף לורטה (אל פנינג) שעוזבת עבר מפוקפק והופכת למנהיגה דתית.
