שבעה חטאים / על העונה של מכבי ת"א
חטא הגאווה והיהירות, החמדנות, הגרגרנות, העצלות, הקנאה, הכעס וכמובן תאוות הבשרים. עם כל הכבוד לניצחון על קאזאן, הנפש של מכבי ת"א מתה. אבל העולם מקום יפה, ושווה להילחם עבורו. רק בלי לחטוא. עידו אשד מנתח עונה אירופית שכבר מזמן הלכה לאיבוד
סלחו לי שאינני מתייחס לניצחון ה"מזהיר" אמש על קאזאן. למרות שספגה רק 52 נקודות, מכבי ת"א לא שמרה טוב. בניגוד לשמועות, מכבי לא מפסידה משחקים בגלל בעיית גישה. לא בגלל חוסר התייחסות נכונה של השחקנים, לא בגלל ששחקניה לא שמים קצוץ. היא מפסידה ותמשיך להפסיד בגלל מבנה קבוצתי רעוע ויכולת מקצועית חלשה.
מכבי פגשה קבוצה בינונית, תשושה ממסע מפרך דרך מוסקבה, ללא הגבוה המשמעותי שלה, ועם הכוכב שלה ביכולת קליעה מחרידה (נכון, הרבה בזכות ההגנה עליו). ועדיין, מכבי איבדה 14 כדורים ונתנה עוד 18 פעמים אפשרות שניה מתחת לסל שלה. היא לא הצליחה לגמור את המשחק, רק את העצבים של אוהדיה הנאמנים, שרובם לא שעו לקמפיין המוזר שקרא להם לא להגיע. אבל בעצם לא השתנה כלום. סוני ווימס הוא אותו סוני ווימס, הטעויות הן אותן טעויות, פשוט לא היה מי שינצל אותן. מי שמצפה למהפך ומחשב סיכויים תיאורטיים, יתבדה כבר בשבוע הבא.
זו כבר שנה שלישית שמבוזבזת. בזבוז לשחקנים שמגיעים לשיאם אבל לא יכולים להציג את יכולתם. למאמנים שמקבלים צ'אנס של חיים אבל בעצם לא באמת מקבלים אותו, כי מסביב מתקבלות החלטות בלתי מקצועיות בעליל. ולאוהדים שמשקיעים, כסף, זמן, רגשות, ומקבלים מרק מוקדח שאינו קשור לספורט ולמכבי שהם אוהבים. מועדון מכבי תל אביב חוטא לכולנו, ומכיוון שהוא כבר מזמן לא ישראלי, וגם לא יהודי ברובו, אפשר לבחון אותו ואת חטאיו על פי שבעה החטאים בנצרות.
1. חטא הגאווה והיהירות
הכל התחיל באליפות היורוליג של דייויד בלאט. ההנהלה הרגישה שזה קרה עם הרבה מזל, ולא הבינה את חשיבותו של המאמן המוכשר בתהליך. לקחה לעצמה את הקרדיט, והחליטה שהיא תאמן. הנהלה-יודעת-כל. זילות תפקיד המאמן היא החטא הגדול ביותר של מכבי תל אביב. מאז רוזין, דרך קליין, שרף, גרשון ועד בלאט, למכבי תמיד היה את המאמן הטוב ביותר. ותמיד הוא היה ישראלי. (דאמיקו הפציע לעונה אחת). אבל מאז אותו גביע, הוחלפו כבר שבעה מאמנים. אבל חוץ מארז אלדשטיין ואולי רמי הדר, אף אחד לא היה ברמה הדרושה. ואף אחד לא יכול היה לתפקד תחת המהלכים שיפורטו בחטאים הבאים.
2. חטא החמדנות
מכבי התחילה לחמוד שחקנים של קבוצות אחרות באמצע העונה. זה קרה בזמנו עם מאלט, ואז עם אידסון, ולפני שנה הוחתמו צירבס ומילר. זה קרה לפני שהיה מאמן, ולפני שהיתה קבוצה. והנה מילר נפצע פעמיים ולא מתפקד, וצירבס כבר נעלם. כאילו מישהו מחזיר להנהלה על הפעולות הלא מקצועיות האלה. איך יכול מאמן להגיע לקבוצה כשכבר בחרו לו את הכוכבים? מה הוא יכול לתרום? ומי בעצם בחר אותם?
3. חטא הגרגרנות
"12 שחקני יורוליג" - ההכרזה של דייויד פדרמן בעצם הוכיחה את חוסר הבנתה הבסיסית של ההנהלה לגבי מבנה נכון של קבוצת ספורט. במכבי תל אביב הישנה והטובה תמיד עשו החלטות מקצועיות עם סיכון מסוים. הביאו שלושה-ארבעה זרים, ודאגו שהם יהיו מעולים. גדודי הזרים הצובאים על דלתות יד אליהו בשנים האחרונות מלמדים על חוסר המקצועיות בקבלת ההחלטות, ועל המחשבה הלקויה של "הרבה שחקנים טובים יעשו קבוצה טובה". אז זהו, שלא. במיוחד כשבוחרים אותם מספר רב של אנשים שונים.
4. חטא העצלות
בלאט סיים, למה שלא נמנה את העוזר? וגם נצמיד לו גננת את המאמן המעוטר ביותר שלנו? למה? כי זה נוח וזמין. לא כי זה נכון מקצועית. אבל העצלות הגדולה יותר היא באגף השחקנים הישראלים: בואו נעשה קיצורי דרך - למה לגדל שחקנים, כמו שתמיד עשתה מכבי, אם אפשר לאזרח? וכך באו הקומבינות: אזרוח רוצ'סטי ופרמאר בעונה הקודמת, אזרוח אלכסנדר העונה - ואפילו ללא תשלום מס כי לגבי המס הם זרים. נכון, במכבי תמיד היו "קומבינות". אלישע בן אברהם, אפילו ארל. אבל זה קרה רק כשהם כבר כמה שנים בארץ והביעו ענין להישאר. איפה פרמאר ורוצ'סטי היום, מישהו יודע? אפשר להוסיף גם את הניסיון עם ההתעסקות עם דווין סמית וניסיון הקדמת/דחיית סדרת הגמר בעונת גודס הראשונה, לפני ההפסד לאילת. כל כך הרבה בלאגן במשרד האחורי. במקום להתעסק בכדורסל, התעסקו בפוליטיקה, בקומבינות. איפה הכדורסל?
5. חטא הקנאה
הרצון להיות הכי טוב מדרבן את הנהלת מכבי. אבל זו לא קנאת סופרים. הקנאה להיות כל הזמן בין הגדולות של אירופה מדליק את הבעלים ומאלץ אותם לפעולות לא רציונליות שבדיעבד רק פוגעות בסיכויי הקבוצה. זה לא רק ענין של תקציב. בריאל משחקים הספרדים הטובים ביותר. פנאתינייקוס מבוססת על יוונים. אבל מכבי הריקה מתוכה את הזהות הישראלית שלה, כאילו היא פועלת בוואקום בינלאומי ולא במדינת ישראל. הישראלים תמיד היו ההבדל. כך בנתה מכבי את זהותה כקבוצה של הכדורסל הישראלי. תיכשל או תצליח, אבל כישראלית. והיא כבר מזמן לא כזו.
6. חטא הכעס
מכבי תל אביב כעסה על אוהדיה שמחו על מחירי הכרטיסים. היום מחאה זו נראית צודקת מאין כמוה. האוהדים צריכים לממן 12 שחקני יורוליג? כשבעצם יש שם אולי אחד כזה? ומה יקרה בעונה הבאה? צריך לסגור את הגירעון. הפשרה היתה שהמנוי לא יכולול מספר משחקים, שההנהלה חשבה שיהיו אטרקטיביים. צחוק הגורל הוא שכעת בגלל חוסר הענין הקרחות בהיכל יהיו גדולות מהצפוי. אם נוסיף את השידור הטלביזיוני בערוץ בתשלום, תושלם התמונה השל הניכור מהאוהדים, והכעס ההדדי.
7. חטא תאוות הבשרים
החוזה לעשר שנים עם היורוליג - הוא בעצם חוזה עם השטן. כי כסף לא מניע ספורט. ומקום בטוח לא מניע ספורט. מה כן? תשוקה ואהבה, הפער בין רצון להישג, הפער בין ההישג האחרון
להישג הבא. המתח הזה הוא שמניע את הספורט. הכסף מתגמל יפה, מאפשר רווחה לספורטאים ולמנהליהם, אבל הוא לא המטרה. והוא לא המנוע להצלחה. הוא המאפשר. וכשאין משמעות לאליפות המקומית, שגם ככה מושגת במשחק אחד, ואין משמעות גם למקום אחרון במועדון הגדולות, כי אנחנו לא יכולים לרדת, אז הפער לא קיים. בוודאי שרוצים, בוודאי שכייף לנצח, אבל זה הופך להיות nice to have.
על פי הנצרות, העונש על החטאים האלה הוא מות הנפש. קשה לתאר באופן מדויק יותר את מצבה של מכבי תל אביב. הנפש שלה מתה. אבל העולם מקום יפה, ושווה להילחם עבורו. רק בלי לחטוא. ולקראת העונה הבאה כדאי שילמדו במכבי על שבע המידות הטובות. שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
